עקוב אחרי שינויים

רוצים שינוי? אולי כדאי שתוותרו על הקפה שקבעתם עם החבר מהעבודה או על הריאליטי שהתמכרתם אליו. מתן חכימי, מגיש "תחושת בטן", אחד הפודקאסטים הפופולריים בישראל, שהתגבר על מחלת מעיים קשה ועשה מהפך בחייו - מסביר איך גם אתם תוכלו להגשים את רשימת ההבטחות ל–2023, מלהפסיק לעשן ועד להקים סטארט–אפ. החדשות הרעות: זה ידרוש מאמץ, החדשות הטובות: זה שווה את זה. בתור התחלה, אל תכניסו למיקרו את השניצל הקפוא

“אומרים שהזמן משנה אנשים, אבל האמת היא שאתה צריך לשנות אותם בעצמך”, אמר פעם אנדי וורהול, וצדק. אין דבר מסובך יותר משינוי, ואין דרך להתקדם באמת – בלי להיחלץ מאזור הנוחות. לפעמים זה דורש לעזוב מקום עבודה יציב אחרי שנים, לפעמים זה מחייב להתמודד עם מערכות יחסים אינטימיות מזיקות, ולפעמים לקום מוקדם ולצאת להליכות בבוקר, אחרי שהגוף מאותת שמשהו השתבש. מתן חכימי, 35, האיש מאחורי הפודקאסט המצליח "תחושת בטן", עשה את השינוי הגדול – טיפול עשרת אלפים לגוף ולנפש – וחזר כדי לספר על זה לכולם. מדי שבוע הוא מארח בפודקאסט שלו בספוטיפיי וברשת, מומחים בתחומי הבריאות והלייף־סטייל, כדי להעניק למאזיניו כלים, מידע או גישות שיגרמו להם להסתכל אחרת על חייהם.

 

כמו תמיד הכל התחיל במקרה, כשמסלול החיים שחכימי תיכנן לעצמו התחיל להתנגש במציאות. הוא נולד בארצות־הברית כשהוריו היו בשליחות. כשחזר לארץ חלם לשרת ביחידה מובחרת. הוא התגייס לצנחנים, ואחרי שלא הצליח להתקבל לסיירת, הועבר לגדודים. תחושת הכישלון הביאה "סוג של דיכאון" ותפקיד של צלם מבצעי בדובר צה"ל. אלא שאז, בגיל 20, הוא אובחן עם קוליטיס כיבית – מחלה דלקתית כרונית במעי הגס. "בשיח כיום, ברפואה המערבית, לגבי כל בעיה – מחרדה ועד לסרטן – לא תמיד קיימת העמקה בשאלה למה זה קרה בכלל. אתה מקבל שם מפוצץ, בטרמינולוגיה מדעית, בלי להבין אותו באמת. ככה גם אני נזרקתי לחיים. עם בעיה, אבל בלי פתרון. רק תרופות לכל החיים. שבע שנים חייתי ככה, קם בבוקר ולוקח תרופה, בצהריים ובערב שוב תרופה. הבנתי שזה מה שנגזר עליי".

 

אחרי השחרור ניסה לעשות את המסלול הקבוע של צעיר ישראלי בוגר צבא – הוא חזר לארה"ב וחיפש את עצמו בכל מקום שיניב לו פרנסה או ריגוש חולף. הוא ניסה לפתח את כישרון הצילום שלו, טייל מסביב לעולם, אבל הרגיש אבוד. אמרו לו שהוא חי את החלום, אבל הוא הבין לאט־לאט שזה לא החלום שלו.

 

בגיל 27 הגיעה נקודת המפנה. "נחשפתי לעולם הרפואה הפונקציונלית. כלומר, רופאים לכל דבר, מהבכירים בעולם, שעסוקים בחיפוש אחר שורש הבעיה – המניעה והטיפול, ולא רק באבחנה ובנטילת תרופות. שיח שמאתגר את הרפואה המערבית". חכימי צולל לעולם החדש, גומע כל ספר שהוא מוצא בנושא ומגלה מגוון גישות חדשות לטיפול בעצמו. "הכל זורק אותך בסוף לשאלה אחת מהותית, שאפשר לשאול בהרבה דרכים: האם אתה אוהב את החיים שלך? האם אתה אוהב את מה שאתה עושה? את האנשים בחייך? האם אתה מסוגל לשים גבולות? האם אתה מבטא את עצמך בצורה נכונה?" התשובה במקרה שלו, מתברר די מהר, גורפת: הוא חי בעיר שהוא לא מוצא בה את מקומו, מבלה עם אנשים שלא מדויקים לו ומנהל מערכות יחסים שהוא לא מרגיש בהן נוח.

 

בחמש השנים האחרונות שינה את חייו מקצה לקצה. עזב את ניו־יורק, נטש את העבודה, ובעזרת שינוי תזונתי ופעילות גופנית הצליח לרפא את עצמו. "ברגע שהתחלתי להקשיב לגוף שלי, החיים התחילו להשתפר. בבדיקה האחרונה שעשיתי הרופא אמר, 'הבראת, אין זכר למחלה שלך'. הבנתי שמה שעשיתי עבד, אבל במקום לשמוח, התחלתי לשאול את עצמי עוד ועוד שאלות: למה חליתי? מה בדיוק עשיתי כדי להחלים? איך אני יודע שזה לא יחזור שוב? מהרגע הזה החלטתי שאני מתחיל לחקור את הנפש, שמשחקת תפקיד גדול בהתפתחות של מחלות, ואת היכולת לעשות שינוי".

 

בשנתיים האחרונות הוא ממשיך לחקור את הקשר בין הבחירות היומיומיות, האמונות והמחשבות, ובין הבריאות שלנו. הספר שכתב על החוויה שלו, Gut Rules (חוקי בטן) ואיתו הפודקאסט המצליח שלו, שדורג לאחרונה בין המושמעים ביותר בישראל – הפכו אותו למרצה מבוקש ולמנחה סדנאות וריטריטים.

 

הוא מבהיר שהוא לא מתיימר להיות מומחה, רק מספר את הסיפור הפרטי שלו ‑ בחור צעיר שהחליט לקחת פיקוד על חייו. "אני לא אומר, 'בואו תראו את הנוסחה, אני גיליתי אותה!' אני מדבר על עצמי, כמי שהיה אדם חולה, במערכות יחסים לא נכונות, במיניות לא טובה, ובכל מפגש מספר מה עבד לי. לא בא ללמד, אלא משתף בידע שרכשתי בשנים האלה".

 

כל אחד, הוא מאמין, בכל גיל, מסוגל לעשות שינוי. אלה הם עקרונות הזהב שלו לכל מי שרוצה לצאת לדרך חדשה.

 

להוריד שני קילו לא מספיק לשינוי אמיתי

 

בעולם שבו כולם מחפשים פתרונות קלים, ברור לי לגמרי למה שינוי זה דבר מסובך. אדם שרוצה להוריד שני קילו יודע שעדיף שיאכל הרבה חסה. אבל ברגע שהוא יורד את שני הקילו שלו ‑ הוא חוזר לאותה נקודה. הוא לא רכש ידע חדש. גם ההרגלים שלו לא השתנו. הוא יצא לדרך בלי לשנות את הזהות שלו, ומי יכול לאכול רק סלט כל החיים?

 

אף אחד לא באמת רוצה להשתנות, כי שינוי פירושו יציאה מאזור הנוחות. לרוב האנשים יש נטייה להעדיף סבל מוכר מאשר להתחיל לשאול שאלות לגבי הזהות שלהם. מי אני בלי הסיגריה של הבוקר, מי אני בלי להתלונן, מי אני בלי סיפור החיים שבגללו אני נמצא במקום הזה היום. זה ערעור כל הסדר הקיים.

 

בדיעבד, יש שלושה שלבים הכרחיים שעברתי בדרך לשנות את החיים שלי בגיל 27: רכישת ידע, הצבת מטרות ואימוץ הרגלים חדשים.

 

כדי לעשות שינוי אמיתי חייבים קודם כל ללמוד. ברגע שאנחנו מתעוררים כל בוקר עם אותן מחשבות, שמובילות לאותם רגשות, לאותן התנסויות, לאותם הרגלים – האישיות שלנו נשארת בדיוק אותו הדבר. ואותה אישיות שיצרה את הבעיה, לא יכולה להיות האישיות שתפתור אותה.

 

בהתאמה, גם המטרה תשתנה בעקבות הלמידה. אני הרי לא רוצה רק להוריד שני קילו; אני רוצה להשתפר. להיות בן האדם הכי טוב שאני יכול להיות. וכשזה יקרה, גם ההרגלים שלי ישתנו. נורא קל לספר לעצמנו למה ההרגלים הרעים שלנו לא כל כך רעים. עוד סיגריה, עוד סופגנייה, עוד יום שבו לא התאמנתי. בקטנה. אבל בעקומה הגדולה של החיים, כל זה מרחיק אתכם יותר ויותר מהאדם שחלמתם להיות.

 

בנוסף, סביבה מנצחת כוח רצון וסביבה גם מייצרת כוח רצון. האנשים שהיו בחיי כשסבלתי מבעיות בריאות והאנשים שנמצאים בחיי היום, כשאני בריא, שונים לחלוטין. אם האנשים סביבי לא בריאים, לא שמחים, אוהבים להתלונן, לא מגשימים את עצמם, לא אוכלים בריא, לא דואגים לעצמם, הסיכוי שלי להיות כזה גדל בצורה משמעותית. יש מחקרים ממש פוקחי עיניים בתחום. כנ"ל לגבי השאלה אם אהיה רווק או בזוגיות. לכן, במידה רבה, רק זהות חדשה תצליח לגרום לכם להאמין שאתם מסוגלים לעשות את הדברים אחרת. עובדה: אין קשר בין מי שהייתי בגיל 27 למי שאני היום.

 

אל תתעלמו מהמסרים של הגוף

 

הכל מתחיל בבריאות. אם הבריאות שלי מונעת ממני לעשות מה שאני רוצה – כי אני חסר אנרגיה, לא ישן טוב או כואבת לי הבטן – לעולם לא אוכל לממש את עצמי באמת.

 

מחלה היא בקשה של הגוף לשינוי. חוסר נוחות – כאב ראש, בעיות בעיכול, חרדה, עייפות, רגשות שליליים – שמאותת לנו שמשהו לא בסדר. אנחנו רגילים לקחת אקמול כשכואב לנו הראש, אבל הגוף הוא חכם: דרך כאב הראש הוא ביקש מכם משהו. לפני שאתם לוקחים כדור, שאלו את עצמכם למה אתם סובלים: אולי זה משהו שאכלתם בצהריים, אולי הקולגה המעצבן בעבודה, אולי האוזניות של הטלפון. כאב ראש הוא כמובן רק הבקשה הראשונית של הגוף. אם לא תקשיבו לו, עוד שנתיים זה עלול להפוך למשהו גדול יותר, חלילה סרטן.

 

סרטן, על פי לא מעט אנשים שתיארו את ההתמודדות איתו, הוא הבקשה האחרונה של הגוף אחרי שלא הקשיבו לו במשך שנים. אם אתם עסוקים בלרַצות, עובדים בעבודה שאתם לא אוהבים, נמצאים בקשר שלא עושה לכם טוב, אוכלים לא בריא ‑ הגוף יכול להתחיל לדרוש את שלו.

 

לכן, אפשר להסתכל על מחלות קשות כעל גזרת גורל, ואפשר לראות בהן הזדמנות למצוא חוויית חיים יותר טובה.

 

תפסיקו לפחד ותתחילו לשאול

 

המציאות נותנת לנו הרבה סיבות לפחד ולהרגיש חסרי ביטחון. זה מתחיל בהורים שלנו – שמזהירים אותנו מדברים מסוכנים; נמשך דרך חברות הפרסום, שגורמות לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים או יפים; ומגיע עד לממשלה, שרוצה שנרגיש חסרי אונים ושרק היא מסוגלת לפתור לנו את הבעיות. זה עובד, כי יש בפחד אדרנלין וכולנו מכורים לדרמה.

 

יש משהו מרגש במלחמה, במגפה, בבלגן. אבל לצפות בחדשות מהבוקר עד הלילה זה להעלות את מפלס החרדה, ופחד הוא הסיבה העיקרית לפגיעה במערכת החיסון ולהיווצרות של מחלות. במשך שנים הפחד ניהל אותי: פחדתי שלא אצליח בחיים, שלא אעשה מספיק כסף, שלא אהיה טוב במיטה, שלא אמצא אהבה.

 

הפתרון הוא פשוט ומחייב מעט מאוד: שקט. תתחילו בשעה ביום של לשבת מול הים או על הספה בבית, בלי הטלפון, ולבהות בקיר. או לתרגל מדיטציה.

 

השאלה שכל אדם צריך לשאול את עצמו היא: האם אני מסוגל להתנתק באמת מרעשי הרקע, מהציפיות של הסביבה ממני או מהשאלה מה אנשים חושבים עליי. רק ככה אפשר להשתחרר מהפחד ולהתחבר לאיך אני רוצה שהחיים שלי יתנהלו באמת.

 

כולנו שבויים באמונות מגבילות

 

חלקן אוניברסליות, כמו “הכל גנטי”, למרות שהמדע (ע”ע אפיגנטיקה) מצביע על כך שלא רק הגנים קובעים את איכות חיינו, אלא הבחירות שלנו. חלקן אישיות, כמו מה שאני זה יותר מדי, או אהבה שווה כאב. התוצאה של אמונות כאלו, היא שאנחנו לוקחים פחות סיכונים ולמעשה מונעים מעצמנו להיות מה שהיינו רוצים להיות בעולם הזה.

 

בסדנאות שלי אני עורך טקס שחרור מאמונות מגבילות, שבו כל אחד כותב על פתק את האמונה המגבילה שמאפיינת את חייו - וזורק לאש. אחרי זה אני מבקש מהמשתתפים לכתוב מה הם באמת רוצים. בשלב הזה, רובם פשוט לא מצליחים. הם לא מאמינים שהם ימצאו אהבה, שירוויחו יותר, שיהיו בריאים יותר.

 

עד שלא הטלתי ספק, חשבתי שאהיה חולה כל חיי. וכל עוד אני לא מוכן להודות שאולי כל מה שאני יודע לא נכון, לא אוכל להתפתח. להטיל ספק זה השלב הראשון כדי למצוא את האמת שלי מבעד לכל הדעות והאמיתות המוצעות לי.

 

התחילו לקחת אחריות

 

בכל דבר שקורה לנו בחיים יש לנו שתי אפשרויות: לקחת אחריות מלאה, או להיות קורבן של הנסיבות. אם מישהו נסע באדום ודרס אותי, אני לא אחראי על הסיטואציה, אבל מה שיקרה מאותו רגע – נתון כבר לשליטתי. הכרה במצב היא הדרך לשלווה. להכיר בתוצאות, ולהמשיך הלאה. אם אני בוחר להאשים את הדורס, את החיים, לחכות ולקוות שמשהו ישתנה, שום דבר לא יקרה והאנרגיה שלי תיחלש.

 

“אנרגיה קורבנית” פירושה להאשים מישהו אחר בבעיות שלנו, אבל אנחנו היחידים שנפגעים. לקיחת אחריות היא הצעד הכי משמעותי בשינוי. במקום להאשים את הגנים, את ההורים ואת האקסית – אני מכיר במה שיש. עכשיו, מה אני עושה כדי לשנות את זה?

 

החיים מאתגרים את כולנו, אבל להאשים מישהו אחר – הופך אותנו לקורבנות. כל חוויית החולי שלי התבססה על להאשים. את ההורים שלי, את הגנים, את הרופאים שלא מצאו פתרון, את החברים שלא מבינים אותי. וגם את עצמי – איך נתתי לעצמי להגיע לשם? ברגע שהפסקתי להאשים, התחלתי לקחת אחריות. התחלתי להתאמן, לאכול נכון, לסלוח לכל מי שעיצבן אותי, שמתי גבולות ולקחתי שליטה על חיי.

 

במיניות טובה לא כדאי לזרום

 

מיניות היא אנרגיית החיים והיא גם מה שמניע אותנו בחיים האלה. למרות זאת, אנחנו חיים בתרבות שמדכאת מיניות. גברים ונשים חווים סביבה המון בושה, אשמה ופחד. אין אישה שלא מתביישת בדימום החודשי שלה ואין גבר שלא חושש מלא להיות גבר־על במיטה. במשך שנים גם לי היה יותר נוח לרַצות נשים במין מאשר להגיד מה אני רוצה באמת, או לסמן גבול. חששתי לא לעמוד בציפיות. וכשאתם לא אומרים מה שאתם רוצים, לא מתקשרים את מה שמרגיש לכם נכון – נוצר בלגן.

 

גבולות יוצרים סדר וחופש. כשאתם נותנים לכל לזרום, נוצר כאוס. אתם נכנסים עם פרטנר או פרטנרית למיטה, זורמים, ולא בהכרח עושים את מה שאתם רוצים. כי מה, תעצרו ותגידו שלא בא לכם? תשנו פתאום את הקצב?

 

אנשים אומרים לי: “אני חושש להעליב את הפרטנר שלי”. אבל איך לעשות משהו הפוך ממה שהגוף שלכם רוצה מקדם אתכם? הייתם רוצים שמי שנכנס למיטה איתכם יעשה משהו שלא נוח לו, רק כי הוא לא רוצה לבאס אתכם? כל סיטואציה מול אדם אחר, מינית או לא – מחייבת אותנו לשאול את עצמנו האם אנחנו רוצים להיות שם. האם זה נעים לנו, האם אנחנו מקשיבים למה שהגוף מאותת לנו.

 

היו תקופות שלא עמד לי. אמרו לי, קח כדור. החלטתי לפני זה שכדאי לי לשאול: למה אין לי זקפה? אולי אני לא מרגיש בנוח? אולי אני לא נמשך לאדם הזה? אולי אני צריך עוד זמן? במקום להתמודד עם התשובות, אנחנו מחפשים תרופה. ככה בדיוק אנחנו מתרחקים מעצמנו.

 

אתה הולך למות. פשוט תעלה את הפוסט!

 

כולנו מפחדים לפעול, כי אנחנו מפחדים להיכשל ומפחדים ממה יחשבו עלינו. האמת היא שאף אחד לא חושב עלינו, ואם חושבים זה נמשך בדיוק שתי שניות, וכולם חוזרים מהר מאוד לחשוב על עצמם – כי בסוף כולנו עסוקים בעצמנו. וכך, אנחנו נותנים לתדמית שיצרנו לנהל לנו את החיים ומוותרים על הדרך שבה היינו רוצים באמת לחיות את החיים.

 

קח למשל אדם שרוצה להעלות פוסט לרשתות. הוא מתייסר, חושש שלא יאהבו את מה שכתב, שיעשה לעצמו פדיחה, שיטעה, שלא יקבל לייקים, ובסוף מוותר. אנשים שוכחים שהמפתח להתפתחות ולהתקדמות הוא גם לטעות. הדוגמה של פוסט ברשתות היא כמובן זניחה, אבל מבטאת את התחושה שאנשים מתמודדים איתה בכל תחום בחיים. כדי להתגבר עליה, אני אומר לעצמי הרבה פעמים: אתה הולך למות. פשוט תעשה את זה!

 

דמיינו שהחיים הם משחק. אם עושים משהו ונכשלים, משמע מתים, מקבלים עוד הזדמנות. התחלת עם מישהי והיא לא רצתה, הקמת מיזם והוא נכשל, פיטרו אותך מהעבודה. בסדר, נפסלת, אתה מת. עכשיו תתחיל מחדש. כל המחקרים מוכיחים שאנשים בסוף חייהם מתחרטים רק על מה שלא עשו. בכל פעם שאני יוצא עם פרויקט חדש, בין אם זה כנס, סדנה, ריטריט, קורס או פרק של הפודקאסט, אני מזכיר לעצמי שאני רוצה להתמודד עם כישלון, רק ככה אעז יותר בחיים.

 

מצטער, קפה פחות מתאים לי עכשיו

 

כולנו רוצים להיות אנשים טובים, אבל יש הבדל בין לעשות משהו פוגעני ובין לשים גבול. חבר מציע להיפגש. אני מבין שזה לא נכון לי כרגע, אבל לא רוצה לפגוע או לאכזב, אז אני אומר “כן” או ממציא תירוץ. היום, אחרי שהבנתי שלרצות מישהו אחר פוגע בי בסופו של דבר, אני אומר את האמת: זה פחות מתאים לי. כל הסבר אחר ייצר חוויה שקרית מול עצמי.

 

זה לא דבר פשוט, ומאתגר עוד יותר בזוגיות. אבל אם אתה עסוק בלרצות, בסוף תפגע בקשר עצמו. לאמת יש כוח והשקר מייצר ריחוק. חוץ מזה, כל החיים הם הסחת דעת אחת גדולה. אם תגיד כן לכל הצעה לקפה של חבר, זה יבוא על חשבון משהו אחר שחשוב לך בחיים. להגיד “לא” הכרחי כדי להתקדם למקומות חדשים.

 

שחררו את הכעס על האקס

 

אחד הדברים הכי משמעותיים שיוצרים חולי הוא לאפשר לרגש שלילי מתמשך לחלחל. אם אני ממשיך לכעוס על ההורים שלי, על האקסית, על הנהג שקילל אותי, אני יוצר חולי. הבעיה היא שאנחנו נותנים קיום מתמשך לחשיבה השלילית, הביקורת והשיפוטיות בחיים שלנו. במקום להטעין עוד ועוד את הרגש הזה, אנחנו צריכים לשחרר אותו. נשמע מסובך, אבל אפשרי.

 

המדע מראה שאנחנו חושבים בממוצע 60 אלף מחשבות ביום. רובן בדיוק אותן מחשבות שחשבנו אתמול ושלשום. ואם אני חושב אותן מחשבות, פוגש אותם אנשים, מרגיש אותם רגשות ‑ אין סיכוי שהאישיות שלי תשתנה. אדם שקורא את הכתבה ומחר בבוקר הולך ומזמין את אותם קפה ומאפה שעושים אותו עייף ורעב שעה אחר כך, ויושב עם אותו חבר שאוהב להתלונן ‑ שלא יתפלא שהחיים שלו לא משתנים.

 

במקום לשים את הפוקוס על מה שהיה, אנחנו צריכים להתעסק במה שאנחנו רוצים שיהיה. כמו שאני מצפה לחופשה שלי בעוד חודש, ככה אני יכול לצפות לחיים החלומיים שלי בעתיד. אם אני חי בציפייה למשהו טוב, אהיה בריא יותר. אם אני חי בעבר, אני מביא על עצמי את אותה חשיבה שלילית שמביאה למצב רוח רע, דיכאון וחולי.

 

החיים הם לא הישרדות

 

לא הגענו לעולם כדי לחיות במצב של הישרדות. ועדיין, זה הסטטוס של רוב האנושות, בעיקר בערים גדולות ובמדינות שבהן כסף וכוח שולטים בכל. בטבע, לפחות כמו שחיינו פעם, אני או בהישרדות - או במנוחה. במציאות שלנו כיום אנחנו נמצאים בהישרדות תמידית, היא באה איתנו הביתה, למיטה, לזמן הפנוי שלנו.

 

כשנמר רודף אחרי זברה, הזברה לא יכולה להתפנות לחשוב על הילדים שלה, על ההתפתחות שלה, על מה היא אוהבת, על מה חשוב לה בחיים. במצב של הישרדות גם הגוף שלה לא מתפקד כמו שצריך, כי האדרנלין מעביר את כל האנרגיה לרגליים, והיא גם לא יכולה לעכל כמו שצריך או לרפא את עצמה.

 

העניין הוא שכולנו רוב הזמן במצב של הישרדות. גם כשאף אחד לא רודף אחרינו. אנחנו כל הזמן חושבים על איך אנחנו נראים, האם התלבשנו יפה מספיק, האם שמנו מספיק איפור, על הבעיות הפיזיות שלנו, הכאבים והמיחושים; על מה חושבים עלינו המשפחה, החברים, הקולגות; ועל הזמן – מתי כבר נתחתן / נשתחרר מהצבא / נסיים את התואר / נצא לחופש.

 

במצב של הישרדות אי־אפשר להיות במצב של יצירה או ריפוי. לכן אני מתרגל מדיטציה. זה זמן שבו אני מתנתק מהזמן, מהסביבה ומהגוף שלי, ועובר למקום שבו אני יכול לעזור לעצמי ליצור משהו חדש.

 

כושר משפר את הביטחון העצמי

 

הערך העצמי משפיע על כל הבחירות שלנו. אם הערך העצמי שלי נמוך, אתפשר על כל מה שאני עושה בחיים. נמצא גם קשר ישיר בין ערך עצמי נמוך לבין מחלות. אחד הדברים שגיליתי והפכו למנוע להחלמה שלי, היה שאני יכול לשפר את הערך העצמי הנמוך שלי, שנבע משנים של כישלונות ואכזבות ‑ דרך אקטים של דאגה עצמית. כשאני דואג לעצמי, בין אם זה על ידי קריאת ספר, בישול לעצמי, יציאה להתאמן - אני גם מתחזק רגשית וזה משנה הכל.

 

בסופו של דבר, הדבר הקבוע היחיד בחיים הוא מערכת היחסים שלי עם עצמי. וככל שמערכת היחסים שלי עם עצמי תהיה טובה יותר, ככה גם הדברים האחרים בחיי - כמו זוגיות, קריירה ובריאות - ישתפרו.

 

אל תפסיקו ללמוד

 

למידה מייצרת חיווטים חדשים במוח, שמייצרים תודעה חדשה. כשאני לומד משהו חדש המוח שלי ממש משתנה פיזית. לכן, כשלומדים גם משתנים.

 

לא הייתי מחלים אם לא הייתי קורא כמויות אדירות של ספרים ומאמרים על פיזיולוגיה, תזונה, רפואה, תרופות והשפעותיהן, שגרמו לי לשני דברים: 1. להאמין שאני יכול להחלים. 2. להבין איך אני עושה את זה.

 

אנחנו רגילים לתת לאנשים אחרים את האחריות עלינו; אבל למידה היא אחד הכלים ההכרחיים לשינוי. הידע נתן לי גם את התעוזה להתנסות בדברים חדשים. המטרה היא להפוך את עצמנו לריבונים על חיינו. למרות שתמיד הסבירו לי שרק להורים שלי, לרופא, למורה, לפסיכולוג ולרופא יש סמכות עליי, בזכות מה שלמדתי הבנתי שאני הסמכות היחידה בחיים שלי. בסוף, זה רק אני שקובע.

 

בג’יפ תגיעו רחוק יותר

 

שיניתי את התזונה שלי בעקבות המחלה. עדיין אין מספיק מודעות לקשר בין תזונה להתפתחות של בעיות רפואיות, מחלות, דלקתיוּת בגוף וחולשה כללית. אבל אם אני אוכל זבל, הגוף נרקב. התרגלנו לאכול דברים שנוצרו במפעלים, אבל החיבור של האדם, כמו שאומר הרמב”ם, הוא לטבע, לאדמה. לכן הבחירה היא בין תזונה תעשייתית, נטולת חיוּת, לבין השפע האינסופי שהיקום ברא למעננו.

 

נכון, יותר קל לחמם שניצל קפוא, אבל השאלה היא איך תרגישו אחרי שאכלתם אותו. כולם חיים את הרגע, אבל המשמעות של אכילת שניצל קפוא במשך 40 שנה היא לסיים את החיים שמנים, חולים ועייפים. נכון, אנחנו צריכים להתאמץ יותר כדי להכין את האוכל לבד, לעשות קניות, לבשל – אבל ככה משיגים בריאות טובה וגוף חזק שייקח אותי לאן שאני רוצה ללכת בחיים. אם אני לא יודע לאן אני רוצה ללכת, זה אולי גם בגלל שהגוף שלי לא מקבל את מה שהוא צריך. אם יש לי טרנטה או ג'יפ ‑ אוכל להגיע למקומות שונים.

 

תתפלאו, יש לכם זמן למדיטציה

 

אם אתם רוצים לעשות שינוי, רוצים באמת – אתם תצליחו. על פניו, יותר קל לעשות שינוי בתנאים אופטימליים: כשאנחנו צעירים, רווקים, בלי מחויבויות. אבל לא חסרים מנהיגים ויזמים ואמנים מצליחים שהולכים לישון כל ערב בשבע וקמים כל בוקר בארבע וחצי בבוקר. בסוף, הכל עניין של בחירה. לאף אחד אין זמן למדיטציה, אבל לכולם יש זמן לראות תוכנית מטופשת בטלוויזיה. השאלה היא מה חשוב לכם. כדי לזוז קדימה, להשיג דברים חדשים, להתקדם, אין ברירה אלא למצוא את הזמן ולעשות הקרבות.

 

הקרבתי הרבה כדי לשנות את חיי: חברים, בילויים בלילה. העניין הוא שיש הרבה יותר לחיים הללו להציע ממה שאנחנו מבינים. אתם לא מבינים כמה עומק יש בהתקרבות למהות החיים, בחיבור אמיתי לעצמנו.

 

itaisegal@hotmail.com