חיים על מארש

חורשים את אירופה בטורים, אבל גרים ליד ההורים. מרימים בפסטיבלים עם ביורק, אבל מאמינים שלא בודהיסטי להצליח יותר מדי. קוטפים פרס על הקאבר ב'סמוך על סול', אבל ממשיכים להסביר לנהגי האוטובוס בארץ למה אין להם עדיין ילדים. יעל שושנה כהן וגיל לנדאו מ'לולה מארש' מוציאים עכשיו אלבום רביעי ומדברים על הטיפול שאיפשר להם להיפרד כבני זוג ולהמשיך כלהקה, התקף החרדה אחרי הקורונה ומה קרה עם אנני־פריד לינגסטד מאבבא בשירותים

יעל שושנה כהן מצאה חדר שירותים בשווייץ שהיה בו הד מצוין לחימום קולי. בחוץ התכונן להופעה גם גיל לנדאו, השותף להרכב 'לולה מארש'. "תפסתי פינה והתחלתי לשיר. ואז נכנסת לשירותים אישה מבוגרת, מאוד יפה, שהצטרפה אליי לחימום. ואני שרה איתה ואומרת, 'בואנה, את שרה יפה'. והיא, כן, הייתה לי להקה פעם. ואני כזה, נייס. אחר כך היא יוצאת ואומרת לי בהצלחה בהופעה".

 

מעניין. גיליתם מי זו הייתה?

 

"אחרי ההופעה ניגשת המלצרית ונותנת לי פתק: 'היי, הייתה הופעה ממש טובה, ממש נהניתי לשמוע אתכם, אתם מדהימים, השירים, הקול שלך. דרך אגב, אני האישה מהשירותים'. ואז היא חותמת בסוף: פרידה, אבבא, עם הבי ההפוך'".

 

הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

אנני־פריד לינגסטד מאבבא? וואו.

 

לנדאו: "והעיקר יעלי זורקת לה, 'נחמד, את שרה לא רע. אולי תעשי עם זה משהו'".

 

כהן: "שאלתי את המלצרית, האישה הזו עדיין פה? היא אומרת, כן, היא יושבת שם עם חברים. זה היה שולחן כזה מכובד של אריסטוקרטים, הרי יש לה איזה תואר נסיכות. ואני ניגשת אליה ואנחנו מקשקשות והיא הייתה הכי מתוקה".

 

 

× × ×

 

בחיים הנוכחיים של הרכב האינדי־פופ הישראלי 'לולה מארש' זה לא סיפור יוצא דופן. כבר שנים הם על הקו. עפים בין מדינות, נוחתים להופעות בפסטיבלים הכי גדולים, חורכים את הספוטיפיי, עם קהל מעריצים נאמן, שירים ששימשו לפרסומות לחברות גדולות בגרמניה ובצרפת, גרסת קאבר לשיר של סינטרה שהופיעה בסדרה 'סמוך על סול', וזגזוג בין טופ רשימת ההשמעות בגרמניה לגלגלצ. האלבום הרביעי שלהם Shot Shot Cherry שיצא לאחרונה הוא הזדמנות ליצור עוד כמה זיכרונות יפים בטורים שמתוכננים להם מסביב לאירופה, ובהופעות בארץ: ב־14.1 בוונדר בר חיפה, וב־10.2 בבארבי בתל־אביב.

 

לנדאו (37) ושושנה כהן (37) התחילו בארץ. מקומות קטנים בתל־אביב. הרבה סולד־אאוט כשבאחת ההופעות הגיעו מיוניברסל והציעו להחתים אותם. "זה הרגיש כמו בסרטים", אומרת כהן. "אנחנו יורדים מהבמה, והם באים".

 

לנדאו: "אמרנו, 'יאללה, מגניב'. היינו ילדים. חצי שנה אחר כך אנחנו בפרימוורה. וגם עובדים על האלבום. ואז הבנתי שאנחנו הולכים להביא את זה. לא דמיינתי שנופיע בחו"ל".

 

כהן: "מה, אתה לא זוכר? היינו מדמיינים את זה יחד".

 

לנדאו: "אולי דמיינו, אבל לא הבנתי מה זה. לא הבנתי איך זה מרגיש לעלות על במה של פסטיבל בגרמניה, מול 5,000 איש שעפים עלינו".

 

כהן: "גם לא הבנו מה זה אומר טורים".

 

מה זה אומר טורים?

 

לנדאו: "זה מדהים, באמת. זה נמשך בין שבוע לחודש. לפעמים גם חודש וחצי. זה אינטנסיבי. אתה על הקו כל הזמן, לא ישן".

 

כהן: "זה החלום".

 

חיי פאר?

 

כהן: "זה משתנה. יום אחד את בחדר נייס, במלון בוטיק היפסטרי, יום אחרי את, 'אוקיי, חמוד פה, אני אנעל כפכפים'".

 

לנדאו: "הופענו פעם עם ביורק על אותה במה בפסטיבל ענק. אחר כך, באוהל של האמנים היא מחברת מגבר לאייפון ועושה מסיבה".

 

כהן: "ואנחנו רוקדים את השירים האיסלנדיים המהממים שלה".

 

הרגשתם פינוק ועושר שאין בארץ?

 

לנדאו: "יעלי ישנה בסוויטה של גנדי".

 

כהן: "כן, פסטיבל שנורא אוהב אותנו, בסלובקיה, הביאו אותנו למלון וואו, ואני קיבלתי את החדר של גנדי, עם תמונה שלו בחדר. זו באמת הייתה הסוויטה הכי מטורפת, עם הסבון עם הריח הכי טוב בעולם. לקחתי אחד או שניים. הייתי חייבת. אבל הרגעים הכי מרגשים בשבילי זה לראות פתאום אמנים כמו אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז ולשמוע את גיל אומר למחרת, לקחתי ממנו כמה מובז".

 

אתם מדברים איתם?

 

לנדאו: "היא לא רואה בעיניים".

 

כהן: "אני ניגשת. גיל יותר ביישן. הופענו עם הזמר של הווילג'רס, שזו להקה מהממת, ואז גילינו שאנחנו יחד במלון. ואנחנו בלובי מנגנים, והוא בא ומתיישב, ניגן לנו שירים איריים ואני שרתי בגאלית, שזה היה מגניב".

 

זכיתם בפרס גילדת המוזיקאים בלוס־אנג'לס על קאבר שעשיתם ב'סמוך על סול'. איך היה בטקס?

 

כהן: "זכינו בפרס על השיר הכי טוב לסדרות אמריקאיות. היה מטורף. לא הכנתי כלום, פשוט עליתי לבמה, ואמרתי שאני ממש מעריכה את הכבוד".

 

לנדאו: "הכוכבים של הסדרה, הבחורה והעורך דין הדושבאג, נתנו לנו את הפרס ואמרו שהם מתים על השיר".

 

כהן: "גם רג'ינה ספקטור הייתה שם. הרמנו איתה כוסית, חמודה".

 

כשפוגשים אנשים כאלה, לא עושה חשק להגיע לליגה הזו?

 

לנדאו: "לגמרי, אבל אני חושב שמשהו בקורונה גרם לנו להבין שבסוף כאן זה הבית. פה אנחנו גרים. זה האלמנט הכי חשוב".

 

כהן: "אני נגד עוד ועוד. זה לא בודהיסטי".

 

× × ×

 

בתל־אביב מזהים אותם לפעמים, אבל בחו"ל יותר. באוסטריה ובגרמניה קוראים בשמם ברחוב, בסלובקיה צריך להצמיד לכהן מאבטח. הפעם הראשונה שהם קלטו שהם מעוררים עניין היה בפסטיבל פרימוורה בברצלונה לפני שמונה שנים. "בבוקר שאחרי טיילנו בעיר", מספרת כהן. "פתאום רצות אלינו חבורה של בנות וקוראות: 'לולה מארש!' ואנחנו משחקים אותה קול, וכשהן הולכות אני נותנת לגיל כיף מאחורי הגב".

 

לנדאו: "זה הכיף הסודי".

 

היו לכם סיפורי מעריצים משוגעים?

 

כהן: "היה לי מעריץ אמריקאי שגר פה בארץ והיה שולח לי אחרי הופעות מתנות לבקסטייג'. יום אחד הגיע כתר שעלה 4,000 שקל. היה כותב לי באינסטגרם שהסי־איי־איי רודפים אחריו, ורק אני יכולה לעזור לו. כל העמוד שלו היו תמונות שלי, מכל הגילים. כילדה, כטינאייג'רית, הוא השיג גם תמונות של החברות שלי, של החבר שלי. סטוקר ממש".

 

איך זה נגמר?

 

"זה הגיע לנקודה שהוא כתב לי הודעות כמו אני חולם עלייך. אז חסמתי אותו והוא שלח לחברה שלי צוואה שהוא מוריש לי הכל. זו הפעם האחרונה ששמעתי ממנו. בטח יש לו אובססיה חדשה".

 

לנדאו: "בסלובקיה הגענו מאוחר בלילה למלון, חיכו שני חבר'ה בלובי ואמרו 'לולה, לולה', לא עזבו אותנו. בהתחלה זה היה מצחיק, אבל אז הבנו שהם שיכורים, אז בק־אוף. הדפנו אותם".

 

כהן: "יש כמובן גם סיפורים מרגשים. למשל עוקבת מהממת בשם מתילד, צרפתייה, שסיפרה לנו שאמא שלה גוססת מסרטן והשיר שהכי עושה לה טוב זה 'שי איז א־ריינבואו'. אז שלחתי לה סרטון שלי אומרת היי מתל־אביב ושרה את השיר, והיא הראתה לה אותו ואחרי כמה שעות האמא הלכה לעולמה".

 

לנדאו: "זה לא נתפס".

 

כהן: "בטור האחרון היה לי רגע שהייתי מוצפת וכתבתי שאחרי שכל כך הרבה אנשים ניגשו אליי וסיפרו לי דברים עצובים שקרו להם, הסיפורים שלהם כבר נכנסו לי לחלומות. דיברתי עם חבר שלי שצריך לדעת לשים גבולות ואני לא כל כך טובה בזה. אני נכנסת לאנשים לחיים ונקשרת".

 

הקהל שלהם נע בין גילי 16 ל־50. הרבה זוגות מאוהבים. אפילו כמה חתונות כבר יצאו מההופעות. כולם באירופה יודעים שהם מישראל אבל לא זוכרים להם את זה. לפחות לא בהקשר הפוליטי. "אנחנו מופיעים מול אנשים ולא מול מדינות", אומר לנדאו.

 

אין תגובות אנטישמיות בכלל?

 

לנדאו: "ביוטיוב לפעמים. כותבים: הם מישראל, אל תקשיבו להם. קורה".

 

זה חשוב בעיניכם שאמנים יביעו את דעתם הפוליטית?

 

"עד שהתכנסנו לדבר על אלבום חדש, פתאום אני אדבר על בן גביר, מה בן גביר עכשיו?"

 

איפה אתם מתכננים לגור בסופו של דבר, בארץ או בחו"ל?

 

"אני אוהב להיות פה וחוץ מזה יש גם משהו ברמת המשפחה היהודית, הישראלית. תשמעי, ההורים שלי מזדקנים, אני רוצה להיות לידם. את יודעת כמה אירועים פיספסתי בגלל הטורים האלה? בסופו של יום אני בן אדם מאוד משפחתי".

 

יש מחשבות גם על איך טורים מסתדרים עם הורות?

 

"הייתה תקופה שאמרו לנו שכשנביא ילדים, אנחנו צריכים לתאם, כי תחשבי שאם אני כבר הופך לאבא והיא רק מתחילה, זה פתאום שנתיים וחצי בלי עבודה, בלי טור".

 

כהן: "כן, יש השפעה לדבר הזה. אני לא יודעת איך נשלב, אבל נשלב. זה פשוט יקרה כנראה בצורה טבעית. יש כבר לחץ, כל העולם ואשתו שואל מה קורה".

 

מי, המשפחה?

 

"רופא נשים, הנהג באוטובוס. אנשים בישראל אוהבים לשאול מה עם ילדים. אבל אני החלטתי שקודם כל אני נושמת, עושה מה שאני אוהבת ולא נלחצת. וזה יגיע כשאהיה מוכנה. גיל כבר מוכן, נראה לי".

 

לנדאו: "כן, אני מוכן".

 

הם היו בכלל זוג לפני שהחליטו לחצות את הקווים ולהמשיך לנגן גם בלי להתנשק מאחורי הקלעים. נפגשו במסיבה, דרך חברים משותפים. ניגנו קצת יחד והחליטו לנסות ולראות אם הדינימיקה המוזיקלית הזו תעבוד גם בלי החברים ברקע. "היה נורא ואיום", הוא אומר. "כמו דייט ראשון. לא הצלחנו לכתוב כלום ואז הייתי צריך לטוס לחו"ל".

 

כהן: "היה מביך. כשהוא חזר ראיתי אותו ברחוב והוא התעלם".

 

לנדאו: "ואמרתי לעצמי, יואו, אני צריך לדבר איתה. ואחרי זה אמרנו, בוא בכל זאת ניפגש. ואז כתבנו שיר".

 

כהן: "מגיל ארבע שרתי, הייתי במגמת מוזיקה, ברימון, בלהקה צבאית. באמצע היה לי עניין, עברתי ניתוח במיתרי הקול ואיבדתי את הקול שלי. זה היה בלהקה הצבאית. היה שם סטרס, לא יודעת מה. הרופא אמר, יש לך גוש קטן, לא סרטני, אבל הוא מקשה עלייך לשיר, צריך להוציא אותו. מין ציסטה. כשהכרתי את גיל זה היה כמה שנים אחרי הניתוח והביטחון שלי היה לא וואו".

 

הקול שלך השתנה?

 

"לא. שרתי קודם הרבה יותר גבוה. לא אלט וצרוד כמו היום. בלי כל החספוסים".

 

לנדאו: "זה דווקא מה שהעיף אותי".

 

מתי הפכתם לזוג?

 

כהן: "קודם היינו בלהקה ואז הייתה תקופה שנהיינו זוג. ואז חתמנו עם יוניברסל ונפרדנו. תמיד אנחנו אומרים שזה שנשארנו להקה זאת ההצלחה הכי גדולה שלנו".

 

היה שלב שחשבתם שהלהקה לא תשרוד?

 

"כן, אבל היינו אחראים. הייתה מישהי שעזרה לנו ודיברנו אותה".

 

מטפלת?

 

"סוג של. זה פשוט היה חשוב לשנינו. היום אנחנו חברים טובים".

 

בתקופת הקורונה הם נהנו מהשקט היחסי עם בני הזוג. לנדאו עם השחקנית אביב פנקס, וכהן עם הצלם עומרי רוזנגרט. אבל גם הקול הקטן בראש של 'מה יהיה'? הידהד וגדל בהדרגה עם כל סגר. "מלא דברים מדהימים היו אמורים לקרות. תוכניות רדיו, טלוויזיה, היינו אמורים לקטוף את הפירות", אומרת כהן. "ואז זה, לא, אתם צריכים לחזור הביתה".

 

לנדאו: "היו לילות שקמתי בזיעה קרה, של מה הולך לקרות, מתי זה יחזור, אם בכלל".

 

איך היה לחזור להופיע אחרי כל כך הרבה זמן בלי במה?

 

כהן: "היה לי איזה התקף חרדה קטן. זאת הייתה הופעה ב'מיני ישראל' ואנחנו באים לעלות ואני אומרת לגיל, אני לא יכולה. חטפתי כאב בטן, ממש פחד במה, משהו שלא היה לי שנים. מהשוק עליתי לבמה עם כפכפי אדידס. שכחתי את הנעליים. וזה נפתח לי אחרי כמה זמן".

 

לנדאו: "בסוף מתרגלים להכל".

 

כהן: "כמו שגיל אמר".

 

לנדאו: "זה לא אני אמרתי. זה דודו טסה".

 

yaara.yaakov@gmail.com