חלום סגול

חטיבת גבעתי, שמציינת בימים אלה 40 שנה להקמתה, היא אולי צעירה ביחס לאחיותיה גולני, צנחנים ושריון, אבל בשנים האחרונות הפכה לדמות מפתח במערכה נגד חמאס בעזה. בשבוע שעבר קיימה החטיבה תרגיל נרחב, שאותו הובילו קצינים בכירים שלחמו במבצע צוק איתן לצד רס"ן בניה שראל ז"ל, שהפך לאחד מסמליה. ליאור אוחנה שמעה מהם על הגעגועים לחברים שנפלו, ועל הכומתה הסגולה שמצליחה לנטרל כל קונפליקט בחברה הישראלית. "אנחנו כמו בועה, השיח פה ערכי, ענייני, מנותק מכל פוליטיקה"

לפני תשע שנים אל"מ דוד רון (36) וסא"ל במיל' יעקב סמיט (33) לחמו במבצע צוק איתן לצידו של מי שהיה אחד הסמלים הבולטים של המבצע – רס"ן בניה שראל ז"ל. שלושתם החלו כחיילים בגבעתי, נשבעו אמונים לשועל הסגול. המבצע בעזה גדע את חייו של שראל. אל"מ רון המשיך עד תפקיד סמח"ט החטיבה, וסמיט מונה למפקד מכלול המבצעים במילואים. היום הם חוגגים 40 שנה לחטיבה בתרגיל ענק שמתקיים בצאלים, כשבלב עדיין הכאב על החבר והלוחם שנפל.

 

"בניה היה דמות ומופת לכולנו", אומר סמיט. "רצינו להיות הוא, רצינו להיות כמוהו, וכל טעות שהיית עושה היית משווה אליו, למודל שלו. זה היה כבוד ללחום לצידו ולהיות חבר שלו".

 

אל"מ רון: "בניה בפן האישי היה חבר קרוב, ליאל גדעוני ז"ל היה עם אחי הקטן בצוות לוחמים, והדר זה קצין שהיה קשה לפספס ביחידה. עם כל הענווה והצניעות, כולם ידעו מי זה הדר וההילה הייתה גדולה. החוסר שלהם קשה, אבל החיים ממשיכים, ומה שהכי עוזר לך זה מילת התודה מהחברה בישראל. ולי כן מה שחידד את המשמעות שלי כמפקד בצבא אחרי צוק איתן, זה התחושה שאתה הולך על מדים ברחוב ואנשים יודעים להגיד תודה. גם המפקדים הצעירים צריכים את הדבר הזה, את הכרת התודה וההערכה שהם לובשי מדים".

 

גאוות יחידה

 

אל"מ דוד רון התגייס ב־2005 לגבעתי, היה מ"מ בגדוד שקד במבצע עופרת יצוקה, מ"פ בשקד במבצע עמוד ענן ומ"פ פלוגת עורב בצוק איתן. בהמשך היה מג"ד בגדס"ר הבדואי ("תפקיד משמעותי בפן אחר, בהיבט הערכי"), מפקד יחידת רימון, סמג"ד בסיירת, וכבר חצי שנה סגן מפקד החטיבה.

 

סא"ל (במיל') יעקב סמיט, עורך דין במקצועו, מנכ"ל עמותת "שומר אחי", המסייעת ללוחמים פוסט־טראומתיים, התגייס לחטיבה ב־2007, השתחרר ב־2014 אחרי תפקיד מ"פ, ומאז ועד היום הוא מפקד מכלול המבצעים. בשבוע שעבר סיים את האקדמיה למג"דים.

 

בשבוע שעבר, במסגרת חגיגות ה־40 לגבעתי, הם היו שוב ביחד בחולות, כמו פעם, כשלחמו זה לצד זה, במסגרת תרגיל חטיבתי (תרח"ט). "התרגיל הזה בא לאמן את חטיבת גבעתי לתרחישים בזירה הצפונית והדרומית", מסביר אל"מ רון. "שטחי האימונים שלנו הם בצאלים, ואנחנו מתרגלים את הכוחות על הגדה, טנקים מתקדמים סימן 4, ואנחנו כל החטיבה על 'נמרים' כדי לראות ולחדד את התוכניות מתוך הבנה שמלחמה לא אנחנו קובעים, אלה מוכנים תמיד במלוא מובן המילה. בחודש האחרון חזרה המתיחות לרצועה, וזה מחדד לנו כמה אנחנו צריכים להיות מוכנים, תמיד בכשירות שיא. בחטיבה סדירה בדרך כלל 80 אחוז מהסד"כ הם לוחמים בשירות חובה ו־20 אחוז מילואים. היתרון של עולם המילואים זה שימור ידע וניסיון מבצעי, ולנו כחטיבה סדירה התרומה הזו עצומה".

 

סמיט, נשמע שאתה עושה הרבה מילואים.

 

"החבר'ה אומרים שמעולם לא השתחררתי. יש לי יותר מדי ימי חופשה. אומרים שבגלל המצב הפוליטי במדינה הרבה מחליטים לא לעשות מילואים, אבל אצלנו זה ממש לא ככה. שום ירידת מתח או מחשבות לבוא או לא לבוא. השיח פה הוא ערכי, ענייני, מנותק משאר הדברים הפוליטיים. אנחנו בועה בתוך המרחב. לנו אין את הפריבילגיה לעשות שיח שהוא לא ענייני".

 

כבר בכניסה לבסיס, לפני מתחם התרגיל בצאלים, גאוות היחידה של גבעתי מנצנצת בעין מכל עבר. המון דגלים סגולים מתנופפים, סימנים של שועלים, פינה שלמה של צ'קולוקים (ממתקים) בכניסה למכלול, והמילואימיניקים לצד הסדירים יורדים ועולים משטח הכינוס שבו כל הכלים, הולכים זה לצד זה ומעבירים אחד בין השני חוויות חיים ולחימה.

 

"החומר האנושי שמגיע לחטיבת גבעתי הוא תלכיד משמעותי של החברה בישראל", אומר אל"מ רון, ומתייחס גם הוא לאווירה המבעבעת בציבור הישראלי לאחרונה. "גם אנחנו, בתור גוף לוחם, מצד אחד יודעים לעסוק ולדבר על המתחים בחוץ, אבל כלפי פנים תמיד באחדות ובנכונות לבצע שירות מבצעי. לא חושב שיש מישהו שמעלה ספק או תהייה לגבי קיומה ונכונותה של מדינת ישראל להתקיים ולפרוח. אנשים שמגיעים למילואים יודעים לעשות ניתוק ומחויבות ואנחנו בתקופה עכשיו של חודשיים של אימונים, פגשתי עשרות אם לא מאות אנשי מילואים, ואף אחד לא עצר אותי לדיון ואמר שיש לו דילמה אם לבוא או לא בגלל המצב של המדינה. זה היופי פה — לעלות על מדים, חולצה ומכנס בצבע ירוק. זה מנטרל את כל הקונפליקטים הקיימים. זה רחוק מהמתחים בחברה בישראל, מה שהמנכ"לים בהייטק עושים והשיח הציבורי, אנחנו חיים באיזה בועה, אנחנו עסוקים בעיקר".

 

איומים משתנים

 

במבצע צוק איתן נאלצו רון וסמיט לתכנן מחדש את מהלך הקרב של הגדודים המבצעיים. אנחנו יורדים לשטח הכינוס בצאלים, נכנסים לסיבוב בנמר של רון, ומבינים מהשטח מה שינוי משימה כזה מצריך. "כשהוקפצנו לצוק איתן היחידה הייתה בתעסוקה בנחל עוז, במרכז הרצועה", הוא מספר. "בתקופה הזו, המח"ט שלנו אז, עופר וינטר, מאוד דחף אותנו להיות מוקד ידע ללחימה בעזה. בניסיון הקרבי שלו כמפקד לאורך הרצועה בהמון מבצעים הוא ידע כמה זה חשוב. ופתאום צוק איתן, יש איום שמקבל משנה תוקף כלפי היישובים ברצועה וצריך לתת לדבר הזה מענה הכי מהר שיש. אני זוכר את הרצון שלנו להיות מוקד ידע כחטיבה, יכולת לאתר מנהרות, יכולת להילחם עם רק"ם (רכב קרבי משוריין) מול המורכבות של רצועת עזה כמוקד לחימה, כל הדברים באו לידי ביטוי לאורך כל המבצע והוכחנו את עצמנו".

 

סמיט: "בעיניי אחד הסממנים הכי מובהקים שלנו כחטיבה זה למצוא פתרונות מול כל אתגר. למשל בצוק איתן כל המנהרות שהחטיבה איתרה ופוצצה. השיח סביב גבעתי, אם יש לנו תמרון או אין תמרון, הוא נכון, גם בעולם המילואים, גם באקדמיה, השיח סובב סביב זה, האם נכון לשלוח כוחות קרקעיים שלנו לנוע בשטחי אויב. חטיבת גבעתי תתמרן לכל מקום שיגידו לה, שום דבר לא יעצור ויגביל אותה. אבל אין ספק שמה שאנחנו חוגגים ב־40 שנה האלה זה מציאת פתרונות לאתגרים. בעולם האזרחי שאני בא ממנו זה לא מובן מאליו".

 

תחזירו אותי למבצע צוק איתן.

 

רון: "יום חמישי, לילה לפני הכניסה. הבנו שזה סוף הקרבות. לקראת סיום. את כל המנהרות שנדרשנו כחטיבה להשמיד השמדנו, ופתאום הייתה אינדיקציה על מנהרה שקיימת במרחב הדרומי של הרצועה. מנהרה התקפית שהולכת לשטח הארץ. כשאנחנו יוצאים לכיוונה זה אחרי שבועיים של לחימה שלאורכה יש היתקלויות מוצלחות עם אויב, איתור אמל"ח משמעותי, איתור מנהרות שחודרות לשטח הארץ בגזרה הדרומית של רצועת עזה. אותו אירוע תופס אותנו ממש דקה לפני סיום, כשאנחנו בתחושת ביטחון מאוד גדולה.

 

"ואז יש אירוע מלחמתי של כוח צה"לי מול כוח אויב שהתוצאה שלו ידועה לכולנו, חטיפה, וגם היום אנחנו מתפללים להשבתו של הדר גולדין לקבורה בישראל. אני זוכר מאותו בוקר, שמלווה אותי עד היום, שעשינו הכל רק כדי למנוע את זה. זו התחושה שלא עוצרים בה, עושים הכל כולל הכל כדי לשים את היד על הדר. מהרגע שאני כמ"פ, לצד סמיט ומ"פ הפלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה), שומעים מהקשר שיש אירוע חטיפה, הכל השתנה. זוכר מהקשר מהצד השני את בניה מדווח שהוא בהיתקלות ואז מתחילים לשמוע רעשי רקע של הדי פיצוצים מסביב. ואנחנו רק רוצים להגיע לאירוע. נכנסים למרחב רפיח, שהוא רווי במחבלים, מערכות אויב, זירות מטענים, ושום דבר לא עוצר אותנו.

 

"שם גם הבנו שברגע שנותנים לנו אישור ואנחנו מבינים מה ההישג הנדרש, לשים את היד על אירוע חטיפה, אין דבר שלא נעשה. כל חטיבת גבעתי. משינוי משימה מהיר, כניסה לשטח מורכב מאוד, תנועה תחת איומים משמעותיים ועד להגעה לעומק השטח".

 

סמיט: "זה היה קרב של יומיים שהסתכם בשעה וחצי".

 

רון: "יצאנו מהמלחמה מחוזקים ביכולת שלנו כחטיבה מתמרנת, אבל התחושה הייתה קשה, תחושה של אובדן החברים".

 

הדי־אן־איי מתש"ח נשאר

 

חטיבת גבעתי הוקמה ב־1983, נוכח אירועי מלחמת לבנון הראשונה, כחטיבת חיל רגלים סדירה. היא נקראה על שמה של חטיבת גבעתי תש"ח שלחמה במלחמת העצמאות. "זו חטיבה צנועה שעובדת קשה", מאפיין סמיט. "יש לה יחסי ציבורי נוראיים, אבל היא נמצאת בתוכניות האופרטיביות הכי חשובות שיש כי יודעים שאפשר לסמוך עליה. בגלל שאנחנו לא הומוגנים, בגלל האקלקטיות של החיים בה מכל הקצוות, יש לנו את העוצמות שיש לנו. זו לא רוח חד־ערכית, יש בה רבדים של שונות שהביחד מאפשר לנו לעשות את מה שאנחנו מסוגלים, והשטח מראה עד כמה היא חטיבת מופת בעולם המבצעי.

 

"כמובן שרוח בלי רגליים זה כמו עפיפון בלי חוט, וגבעתי תש"ח זה החוט שמחבר אותנו עמוק, לדרך ולכל מה שאנחנו עושים, נשענים על כתפיים של אנשים ענקיים".

 

אל"מ רון: "החטיבה פורקה והוקמה בתחילת שנות ה־80, אבל הדי־אן־איי מתש"ח נשאר בלוחמים, בצניעות, עושים הכי טוב עם מה שיש, וזה עבר בין הדורות למרות שהיה ניתוק משמעותי בין השנים. לנו כמפקדים חשוב להגיד – חטיבת גבעתי נשענת על דור העבר והם חלק ממקור עוצמתנו. לרגל 40 שנה לחטיבת גבעתי אפשר להגיד שזו אמנם לא מהחטיבות הוותיקות מאוד, אבל הרוח היא של גבעתי. בתור מפקד בחטיבה קרוב ל־20 שנה, אני יכול להבטיח שהתלכיד של החברה בישראל נמצא פה. אתה רואה את השורות הלוחמות, חיילים מירושלים, מהפריפריה, מאילת, ממטולה, מכל מקום, יש אנשים שהם אנשי גבעתי וזה דרך אגב נותן לנו עוצמות אל מול המורכבות שהחברה בישראל מביאה לנו מבחוץ".

 

וסמיט מקנח במסר לדור הצעיר: "אם יש לוחם שמתלבט אם להגיע לחטיבה, אז הדרישה היא כזו: אם אתה ערכי ורוצה להיות משמעותי, תבוא. אלו הכללים היחידים. זה מה שאנחנו מחפשים. אנשים שזו הרוח שמפעמת בהם. לצערי זמן ההכשרה קצר בטירונות, לחנך דורות ולשכנע אותם בצדקת הדרך, אבל מה שמוכיח את עצמו הוא הפעילות בשטח. בקצה המבצעי".