סיפור הצלחה

שנאל סבלה מניתוק הקשר עם משפחתה, חנאן ברחה מהבית הקשה שבו גדלה ולנה שעלתה מרוסיה התקשתה להסתגל לחיים בארץ. למרות כל המכשולים שבדרך, שלושתן הצליחו לבנות לעצמן חיים חדשים – בסיוע פרויקט כתיבה ייחודי לבוגרות פנימיות שבו הן מתמודדות עם עברן. "אף אחד לא עזר לי כמו הכתיבה", אומרת שנאל, "זו תרופה בשבילי". לקראת יום האישה הבינלאומי 2023: כתבה ראשונה בסדרה

שנאל בת־אל אברג'ל היא סיירת ביטחון עירוני ומתייצבת לראיון על מדים ועם כובע מצחייה. הלוק הבוטח שלה הוא הכי רחוק מהדימוי של נערת פנימייה מוחלשת. המדים, היא אומרת, נותנים לה הרגשה של הצלחה, שהגיעה לאן ששאפה.

 

לאן שאפת?

 

"לצאת מהמקום המתוסכל, ההישרדותי, המתקרבן, שאומר 'לקחו לי, עשו לי'. המטרה שלי הייתה לקחת את המושכות לידיים ולעצב את סיפור החיים שלי מחדש, כמו שאני רוצה לראות את עצמי, למרות מה שעברתי".

 

מה עברת?

 

"כשהייתי בת שש אבא שלי נפטר. כשאמא שלי נכנסה לזוגיות שנייה הקשר שלי עם המשפחה הגרעינית נותק. הועברתי לפנימייה ובגיל 16 זכיתי בהורים מאמצים מדהימים, דבורי וצחי בראון. אני יכולה להגיד שהיום, בגיל 26, אני כבר יודעת מה זה אמא ומשפחה, מה זה ארוחת שישי, מה זה חיבוק. כל השנים הייתי שומרת סודות לעצמי, והיום יש לי עוגן".

 

ויש לה ולחברותיה עוד עוגן – שהוא הכתיבה. הצעירות בוגרות הפנימיות, שהחיים הפנו להן עורף, זוכות בחבל הצלה – פרויקט סדנאות "מכתוב", שיצרה ומעבירה הילה יגאל־איזון. בעזרת הכתיבה הן מצליחות לספר מחדש את סיפור חייהן, וחוטי העלילה המתוקנת שהן בוראות מושכים אותן מתהומות האפלה אל מציאות מאפשרת וחדשה.

 

"בסדנה למדתי שזה שעברתי חיים קשים לא אומר שהיום אני לא יכולה לשכתב את הסיפור", שנאל אומרת. "למדתי לספר רגשות, לבטא בכתיבה משהו שבדיבור לא הייתי מצליחה אפילו לבכות אותו. אז עכשיו אני בוכה לדף וזה עוזר לי מאוד. בסדנאות גם הכרתי בנות שהן כמוני, שהגיעו מאותו מעגל חיים הישרדותי וכאן יותר קל לי לפתוח את הלב. מגיל קטן אני חשופה לפסיכולוגיות ועובדות סוציאליות ואף אחת לא עזרה לי כמו הכתיבה. זו תרופה בשבילנו".

 

חרא טוב

 

גם חנאן, שזהותה שמורה במערכת, יודעת את זה. היא בת 24, גדלה בכפר ערבי ליד אום־אל־פאחם, והיום גרה בתל־אביב ועצמאית בתחום העיצוב. "באתי ממשפחת פשע", הפנים היפות שלה זורחות מתוך החיג'אב. "משפחה שבה חוטפים, אונסים, הורגים, גונבים. בדרך כלל במשפחות הפשע יש התמחות בתחום אחד. אני זכיתי בכל החבילה. בגיל 14 רצו שאתחתן עם מישהו שהיה יותר מבוגר מאבא שלי, אז ברחתי מהם וכבר עשר שנים שאני מחוץ לבית".

 

מה זה אומר לגדול במשפחת פשע?

 

"אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה ערה בלילה ושומעת מהחלון את התכנונים שלהם, ידעתי מי הבא בתור שנהיה בלוויה שלו", היא אומרת ולוקחת כרית מהספה של הילה ומניחה אותה על הבטן. "אבא שלי הוא נרקומן, אז אף פעם לא היה כסף או אוכל בבית. הייתי חיה על גזר ועל ופלות לימון, שזה הדבר שהכי הרבה תורמים לאנשים עניים".

 

פגעו בך גם פיזית?

 

"דוד אחד הכה אותי, סבא ניסה לפגוע בי מינית כמה פעמים", היא עוצרת, ואז מספרת שאת זה גילתה רק בזכות הכתיבה. "זה משהו שהדחקתי, ששכחתי".

 

והכתיבה הציפה את זה?

 

"הפגישות עם הילה והבנות ב'מכתוב' עזרו לי להיזכר בדברים שעברתי. זו חתיכת עבודה, הכתיבה. למשל, פעם הילה ביקשה שנכתוב על חלון שאנחנו זוכרות. ואני מול המחברת ופתאום רואה סרט בראש שלי. היה שם החלון של החדר שלי מהילדות והחצר של הבית קמה לתחייה, וכל התכנונים שלהם את מי לרצוח והנשקים שחיכו על השולחנות אחרי שניקו אותם. הייתי בת עשר. תוך כדי הכתיבה הייתי מוצפת. חזרתי להיות הילדה שעומדת בחלון בחדר שלה בשתיים לפנות בוקר, ואף אחד לא רואה, אבל היא שומעת הכל".

 

והכל יצא בסופו של דבר ממרתפי הנפש אל המחברת שנושאת את הלוגו של "מכתוב" ומתמלאת בכתב היד העגול והיפה של הבנות, כאילו אין קשר בין צורת האותיות, שנראות כמו פרחים שנשתלו בערוגה, לבין הקוצים ששורטים את הנשמה.

 

"עוד לא פניתי לדודים שלי באמצעות הכתיבה", אומרת חנאן כמו לעצמה. הדודים שלא איפשרו לה להיות ילדה, לא לשחק בבובות, אלא גייסו אותה לשלל עבודות הבית.

 

הילה: "צריך לתת לנפש זמן, לא להאיץ במילים. זה יבוא. את עוד תפני אליהם".

 

אז למי את כותבת?

 

חנאן: "לאמא שלי, שאיפשרה לדברים להיות ככה, ובעיקר לעצמי. לילדה שהייתי. אני מחבקת אותה במילים כי עד היום אף אחד לא מחבק אותי. זה מקל עליי לחיות את היום־יום".

 

שנאל: "לא חווינו ילדות, לא חום, לא משפחה תומכת. הכתיבה במחברת, גם של הזיכרונות וגם של התקוות, היא התמיכה שלנו והיא החיבוק לילדות שאנחנו, שעדיין נמצאות בתוכנו".

 

חנאן: "וגם הקטע של בובות ומשחקים. איר שסבא שלי נפטר, הם, הדודים שלי, לקחו לי את כל הבובות והמשחקים שהוא קנה לי, ומאז אני רק מחפשת מה לחבק וכל הזמן מחבקת – כרית, בגדים, תיקים. אבל אני מפצה את חנאן הילדה. עכשיו אני קונה לעצמי משחקים. בזכות הכתיבה אני יודעת מה היה חסר לי כילדה".

 

שנאל: "בכתיבה אף אחד לא יכול להשתיק אותך".

 

הילה: "נכון, ויש מילים שמחברות אותנו ישר לנשמה, כמו מה שקרה לחנאן עם החלון".

 

לנה (שם בדוי) לומדת לתואר ראשון בקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל ורוצה לעבוד עם עבריינים. היא בת 26, ב־2001 עלתה מרוסיה עם אמה ועוד שמונה אחים. "אמא שלי התגרשה מאבא ולא הייתה יכולה לגדל אותנו, זה קשה לדאוג לכל ילד", היא מספרת. "כשעלינו לארץ כולנו עברנו לפנימיות ושם סגרנו הרבה סופי שבוע. רק בגיל עשר קיבלתי משפחה מאמצת ששינתה לגמרי את חיי. הייתי הבת שלהם לכל דבר ואחרי כמה שנים טובות, האמא המאמצת שלי נפטרה מסרטן. עבורי זו הייתה טרגדיה כי היא האדם היחיד שהאמין בי. היא נפטרה בדיוק כשסיימתי את הבגרויות, ואני עד היום מתגעגעת אליה, אבל לא ויתרתי לעצמי והתגייסתי לשירות קרבי כדי לגלות את הכוח שלי. רציתי להיות גאה בעצמי, לפתח ביטחון עצמי. ועדיין לא הבנתי למה כל החיים אני סובלת מחוסר ביטחון ולא מצליחה לפתח מערכות יחסים יציבות".

 

עד שהכתיבה הציפה את זה.

 

"כן. התחלתי את הקורס של 'מכתוב' בזכות עמותת 'ילדים בסיכוי' שמלווה ילדי פנימיות ביציאה לעצמאות. זה שינה אותי לגמרי. הכתיבה עזרה לי להגיע לעצמי, לטפל בעצמי וגם לקחת את הדברים בפרופורציות כי את מבינה שלא רק החיים שלך חרא. יש עוד אנשים שעברו חרא, אבל אנחנו חזקות".

 

את אומרת חרא ומחייכת.

 

"כי זה חרא טוב. זה חרא עסיסי. ברגע שנכנסת לקורס הכתיבה אין דרך חזרה. זה משהו שאת לא יכולה לעזוב, כי את מבינה שיש לך כלי שמרפא את הנפש שלך. זה יותר טוב מכל טיפול פסיכולוגי. תמיד האשמתי את העבר ובקורס התחלתי להשלים עם העבר ולסלוח. העבר כבר לא רודף אחריי, הוא חלק ממני. אני גם במערכת יחסים חדשה, וזה בזכות האמונה העצמית שהכתיבה נתנה לי. כשכתבתי את סיפור החיים שלי מחדש הבנתי שאני בת 25 ולא בת חמש. ברגע שאת מבינה שאת אחראית על החיים שלך, את יכולה לעשות הכל. כל עוד הילדה הקטנה שבתוכך היא זו שמנהלת לך את החיים, את לא יכולה להתקדם".

 

מכתב לילדה

 

יגאל־איזון, אמא לשני מתבגרים בעצמה, עובדת עם הצעירות בוגרות הפנימייה בשיטה מיוחדת שפיתחה שמבוססת על יסודות של פסיכולוגיה חיובית וטיפול נרטיבי. זאת לאחר שעבדה עם מאות כותבים לאורך השנים בהיותה מנהלת תוכן (בעבר גם ב־ynet). את התוכנית לבוגרות הפנימייה ואת החזון שלה מלווה ד"ר עלית בן יוסף. באחרונה היא מעבירה את התוכנית גם לנשים בוגרות באמצעות סדנאות ומפגשים אישיים.

 

"אין מציאות", היא אומרת. "כל מה שקיים זה האופן שבו אנחנו מספרות לעצמנו את הסיפור שלנו. הכל זה סיפורים. בכל מפגש יש הקשבה פנימית דרך הכתיבה כדי לשמוע את הסיפור שאני מספרת לעצמי, ולהתחיל לבנות סיפורים שמיטיבים איתי ומקדמים אותי. זה לא קסם, זו עבודה".

 

צעירה שרוצה להתקבל ללימודים בתחום מסוים ולא מתקבלת, מה היא תספר לעצמה?

 

"אני עובדת עם נערות בפנימיות שמקבלות עזרה ממורים פרטיים ופסיכולוגים, ועדיין הן לא מצליחות כי בכל בוקר הן אומרות לעצמן 'אני לא יכולה ולא אצליח'. למה? כי הן באו ממשפחות שבהן אמרו להן שהן לא יצליחו. אני עובדת איתן על הסיפור החדש שלהן. יש לנו כל מיני כלים. למשל, מכתב לילדה שהיינו. אני קוראת לזה 'מכתב החזרת הסיפור לבעליו'. יש לסיפור שלנו בעלים והם לא תמיד אנחנו. אני למשל שאלתי המון סיפורים מאמא שלי, שעלתה מתוניס וגדלה בעוני. אבל אני הרי לא גדלתי בעוני, אז למה כל החיים פחדתי לעזוב מקומות עבודה? כי הרגשתי שארעב ללחם. בעזרת תהליך כתיבה שעשיתי עם עצמי, הבנתי שאמנם החרדה הזו גרה לי בעצמות, אבל היא לא שלי. שאני לא ארעב, וזה בסדר פעם בחיים לעשות הפסקה ולבדוק מה נכון לי ולקבל דמי אבטלה".

 

אז כתבת לאמא שלך והחזרת לה את הסיפור?

 

"בדיוק. כתבתי לה 'אמא, תקשיבי, תודה על הסיפור. הוא תמך בי וקידם אותי. הגעתי למקומות בזכותו, אבל זה לא הסיפור שלי. אני כבר עובדת, מחזיקה את עצמי, הילדים בסדר, לא עליתי הרגע מתוניס. יש לחם על השולחן ואוכל במקרר'. אלה מכתבים בשביל עצמנו. הם לא צריכים לקבל אותם".

 

ואחרי שעשתה החזרת הסיפור לבעליו, היא גם משכה לחייה אהבה חדשה בעזרת עבודת כתיבה. הילה: "בגיל 37, אחרי שפרק א' שלי הסתיים, פתאום מצאתי את עצמי נכנסת לאתרי היכרויות. התחלתי מערכת יחסים עם גבר שלא עשה לי טוב, שהקטין אותי, ולא הצלחתי להשתחרר ממנו. בכל יום עשיתי מכתבי שיחה לעצמי, תיארתי איפה פגעתי בעצמי וביקשתי מעצמי סליחה על זה שחסמתי את השפע שלי".

 

בהמשך הלכה ללמוד את רפואת הנפש בדרך היהדות המבוססת גם על כלים של הבעל שם טוב. "יש חוכמה גדולה ברפואת הנפש של היהדות", היא אומרת. "למשל מיד כשאני מרגישה שמקטינים אותי או שאני מקטינה את עצמי, אני עושה ניקוי ומבקשת סליחה מעצמי על שניתקתי את הקשר עם הנשמה שלי. אלה סליחות שאני אומרת כמה פעמים ביום, ואחרי זה אומרת הודיות על הטוב כדי להתחבר בחזרה ללב שלי".

 

וככה זימנת לחייך את האהבה הנוכחית שלך?

 

"את זה עשיתי בעזרת הכלי של החלום. ככה אני קוראת לו. אני כותבת כאילו אני כבר חיה את העתיד, כאילו האהוב שלי כבר פה. בעזרת הכתיבה אני בוראת לעצמי מציאות. כותבת לי שמגיע לי. מה שאת משדרת זה מה שאת מקבלת".

 

והאהוב שהגיע לחייך היה כפי שתיארת בכתובים?

 

"יהושע?", היא צוחקת ועורה מסמיק. "אחד לאחד. עזבי את זה שגם הוא סטוריטלר – העבודה שלו זה לכתוב עבור חברות מסחריות את הסיפור שלהן, אלא שהנשמה שלו היא בול כמו שתיארתי אותה. בול האדם שתיארתי במחברת שלי, שאומר לי בכל בוקר שאני טובה".

 

נפלת על מישהו כמוך.

 

"זה היה דייט משוגע שהתחיל בעשר בבוקר, ולא הצלחנו להיפרד. יצאנו כל אחד לפגישות שלו וחזרנו לקפה כדי להמשיך את הסיפורים. ממש החודש, בעזרת השם, אנחנו מתחתנים".