"ולפעמים זה גם צחוק מתוך בכי", אבא אומר

שלוש שנים מאז שאבא הלך והגעגוע, כמו שנהג לומר על הרעב בגטו, הוא כבר “סיסטמטי”. במילים השמחות שלו אני מוצאת נחמה. בסרטונים שנותרו צחוקו של אבא, ניגוד מוחלט לכל מה שעבר, ממלא את הבית. "מה אני יכול להגיד לך, שבגטו לודז' נפטרו אנשים וחודש ימים לא קברו אותם והם ככה שכבו?" הוא אומר. "אם יש לך הומור אתה שוכח מהגרוע. בגלל זה, את כל הדברים אני סיפרתי תמיד בהומור. לא בצורה מחרידה"

הרבה סרטונים השאיר לנו אבא. קטעי זיכרונות שצילמתי אני בדקות יקרות מפז; ליד השולחן במטבח שלו ושל אמא, בערבים, בחגים או בערב שבת. חותך סלט מדויק כמו שרק הוא ידע, ממיין פול, מלטף תפוחי אדמה, מביט בעצים בפליאה, מתפעל מאבן יפה, עושה התעמלות או אוכל אבטיח.

 

אבא, מאיר־מאירק'ה קוטס, אסיר מספר 7021–B מאושוויץ בירקנאו. האיש שאיבד את כל משפחתו בשואה. הורים, חמש אחיות. נשאר יחידי ולבד. אפילו תמונה שתזכיר לא נשארה לו. היה בגטו לודז', בבירקנאו, בפירסטנגרובה, בדורה וברגן בלזן. צעד בצעדת המוות ועבד בעבודות כפייה. שרד חמש סלקציות וארבעה טרנספורטים. "הכול לקחו", ככה אבא סביב השולחן. "את ההורים, את הילדים, את הנשמה. ארבע שנים של צום. אומרים 'השמידו'. השמידו קודם את הנשמה ואת הלב. וכל פירור בראש של הבנאדם".

 

אני צופה בסרטים שהשאיר אבא. בכולם כמעט אבא צוחק, או רוקד, או מקפץ, או מחבק, או שר. "אם הפסדת כסף לא נורא, אבל אם הפסדת את חוש ההומור זה כבר נורא", ככה אבא.

 

"מה אני יכול להגיד לך, שבגטו לודז' נפטרו אנשים וחודש ימים לא קברו אותם והם ככה שכבו?" הוא משיב, על הצחוק. "אם יש לך הומור אתה שוכח מהגרוע. בגלל זה, את כל הדברים אני סיפרתי תמיד בהומור. לא בצורה מחרידה".

 

שלוש שנים מאז שאבא הלך והגעגוע, כמו שנהג לומר על הרעב בגטו, הוא כבר "סיסטמטי". במילים השמחות של אבא אני מוצאת נחמה. "כשבן אדם מתרגל לצרה אז הוא יכול להיות בשמחה", אומר אבא ומצווה "שכל החיים רק תצחקו" ו"שתמיד תהיו שמחים".

 

"תמיד אני יכול להצחיק. את רואה?" הוא שואל. "ולפעמים זה גם צחוק מתוך בכי".

 

הסרטים מתנגנים, וצחוקו של אבא, ניגוד מוחלט לכל מה שעבר, ממלא את הבית. איך התחילה המלחמה, "אף אחד לא יודע שב־39' כבר התגלגלנו בקרונות", ואיך דפקו להם הגרמנים על הדלת, "הנשמה נפלה לנו", איך נלכד בהמון, בתוך הקרון, הוא מקפץ ומרקד מהמטבח לסלון להדגים, "צעקתי געוואלד", ואיך קפאו לו הרגליים ואיך שרו "אתמול הייתה לוויה - אה, לא היה שם אדם. אלה היו שלושה שקי קמח". וצחקו. וגם הוא צוחק.

 

אלה קטעים מפה ומשם. בחלקם האסון מובא רק ברמז, מסופר במילים של שבת. מתובל באמרות שאבא שיכלל. "אומרים שמובילים בהמה לשחיטה אז יש שהיא מכירה את הדרך. אז הבנאדם, לפחות הוא כמו בהמה", כך אבא על הטרנספורט לאושוויץ. מצטט את מה שאמרו הנאצים לאיש שעמד לפניו; כאן תתפגר, "דן וסטו היר קרפירו". "יש מילים שהם נחרתים כמו אבן. כמו פלדה", אבא אומר.

 

פעם אחת, בצעדת המוות, הגיעו עד לרכבת ונשלחו חזרה. "פצעים ומוגלה וקור ורעב. את יודעת איזה כוח נפשי צריך?" אבא שואל. "אבל משמים באות תמיד תקוות. אמרו 'אנחנו חוזרים אבל בדרך יעמדו שולחנות עם לחם'. ונצטרך לעבור בריצה ולכול אחד יזרקו, אחד־אחד, לחם. והלכנו ולא היו שולחנות. לא היה כלום".

 

אתה לא מספר על המשפחה, אומרת אמא לאבא. "מה יש לספר?" אבא אומר על סיפור שאין בו הומור. הוא שוב מספר על ה"שפרה", העוצר שבו נלקחו כל הילדים מתחת לגיל עשר. "קראו אלס רונטר. האדמה רעדה מרוב פחד. עומדים אני והקטנות ואימא וציפורה", אבא מתאר תיאור שלא שמעתי מימיי, אותו עם שלוש אחיותיו. מי שעוד היה אז חי. "ולקחו את שתי הקטנות. בין רגע לא היו. חשבנו שיקרה משהו, שהשמים יפלו לארץ. וכלום לא קרה".

 

אחר כך נשלחו גם אמו וציפורה אחותו להשמדה. "אחותי לא אמרה כלום. רק אימא אמרה לי 'בקרוב נתראה'"

 

"ובכית?" אני שואלת. "קצת ככה נדמה לי בכיתי. את נפרדת בשדה תעופה מקרוב, את בוכה. ואמא אמרה 'אין דבר. אל תבכה'".

 

• • •

 

על הטבעת שעל אצבעי טבוע המספר של אבא מאושוויץ־בירקנאו - 7021–B.

 

מצידה השני, באותיות זעירות, חרוטות כמו פלדה וכמו אבן המילים הטובות של אבא, היפוכה המוחלט של הזוועה, כל מה שלמד וקיווה וחלם שעה שהיה ושרד "בגיהינום ובכול הסניפים שלו", כך קרא לזה אבא, והצוואה שהנחיל לנו באומץ, באהבה, בנדיבות, בשמחה וברוך, בכול הזדמנות, תמצית חייו וחיינו אהבתנו ואהבתו: "שתמיד תצחקו".