אהובה שלי.
יום זיכרון ראשון בלעדיך, וזה בלתי נתפס.
מדי שנה ביום הזיכרון אני, את ועדי היינו הולכות בערב לטקס ביישוב, ואחר כך חוזרות הביתה, יושבות יחד מול הטלוויזיה ובוכות. כשהיינו רואות את המשפחות האבלות בטלוויזיה שאלנו את עצמנו: "איך אפשר לחיות אחרי...?"
ועכשיו אנחנו הצטרפנו למשפחת השכול, ושואלים את עצמנו איך ממשיכים בלעדייך.
מאז שעזבת - בפתאומיות, לא הספקנו להיפרד ממך - החיים שלנו השתנו. החיים הפכו חסרי משמעות, והגעגועים אלייך קשים מנשוא.
אני לומדת לחיות חיים חדשים בלעדייך, לומדת לנשום, לומדת ללכת, לומדת לחיות בלי הילדה שלי. זה כמעט בלתי אפשרי, אבל נוכחתי לדעת שיש אמת באמרה "החיים חזקים מכל".
כל בוקר אני מתלבטת מחדש בשאלה: האם לקום או לא לקום? לבסוף אני בוחרת לקום, כי אני יודעת שעדי צריכה אמא. בנוסף, אני רוצה להנציח אותך כמה שיותר, שכולם יידעו איזו ילדה מושלמת היית, איך אהבת את החיים וידעת למצות אותם עד תום.
איתי, אהבת חייך, מנציח אותך כל הזמן, עושה המון לעילוי נשמתך. עדי, שהייתה חלק בלתי נפרד ממך, מאוד מתגעגעת. את חסרה לה בכל נשימה ביום.
לפני שנהרגת ביקשת ממני שנטוס שלושתנו לרומא. אז לא הספקנו לעשות זאת, אבל אני ועדי החלטנו שאי־אפשר לעשות חג בלעדייך - ונסענו בשבילך ואיתך לרומא. היית איתנו שם בכל שנייה ושנייה. אפילו בלילה חלמתי עלייך. באת להגיד לי שלום והיית יפה כמו תמיד. ולמרות שזה היה בחלום חיבקתי ונישקתי אותך שוב ושוב.
יפה שלי. את כל כך חסרה לי. היית החברה הכי טובה שלי. היית ילדה שכל אמא הייתה גאה שתהיה לה. אני מקווה שאת במקום טוב ואת רואה אותנו ואת האהבה שלנו ושל כולם, חברים וחברות שלך וגם אנשים שלא הכירו אותך.
נוחי על משכבך בשלום, ילדה שלי. אוהבת אותך.
•••
סמל נועה לזר, לוחמת ביחידת המעברים של המשטרה הצבאית, נרצחה על ידי מחבל ב־8.10.2022 בשעה שאיבטחה עמדת בידוק במחסום שועפאט. היא הייתה בת 18 במותה.