ליטוף פעולה

בדיור המוגן "משען" בגבעתיים יש מקום אחד שהדיירים נהנים במיוחד לבלות בו זמן איכות: חתולייה שהוקמה בשיתוף עם "תנו לחיות לחיות" ובה משחקים, אוכלים ומתלטפים חתולים שנאספו מהרחוב וזכו לדיור מוגן משלהם. הדיירים עוזרים לטפל בחתולים, ואלה מצידם עוזרים להפיג את הבדידות והגעגועים לאלה שאינם. "הרכות שלהם נותנת רוגע לנשמה", אומרת שושנה כדורי (77), "אנחנו נהנים והחתולים נהנים וזה מושלם"

ישעיהו טנא (85) איבד את אשתו לפני שש שנים. התחביב המשותף שלהם היה לטפל בחיות שאספו מהרחוב, ואחרי שהיא נפטרה והוא עבר לדיור מוגן, הכאב והגעגועים לאשתו ולתחביבים המשותפים שלהם פעמו בליבו יום־יום, שעה שעה. עד שלפני שלושה חודשים עמותת "תנו לחיות לחיות" החלה במיזם משותף עם הדיור המוגן שבו הוא שוהה בגבעתיים: בית מחסה לחתולים פצועים שנאספו מהרחוב, בתוך הדיור המוגן. כך, הדיירים יטפלו בחתולים ומנגד הם יפיגו את בדידותם.

 

"אני נמצא פה קרוב לשמונה חודשים", מספר ישעיהו, כשמסביבו קופצים חתולים מכל עבר. "יש לי שלושה ילדים ושישה נכדים. אשתי נפטרה לפני שש שנים ועד היום אני בוכה מזה. זו הייתה אהבה לא נורמלית. משהו מדהים. היינו יחד רק 47 שנה, זמן מאוד קצר. במשך 40 שנה היו לנו חתולים וכלבים, רעיון של אשתי. אף פעם לא קנינו חיה, אנחנו רק בעד לאסוף חיות מהרחוב. כשאשתי נפטרה ועברתי לפה הקשר לבעלי חיים עזב איתה. "עכשיו אני בא לחדר הזה כמעט כל יום, יושב לצד חתול שקוראים לו ג'ינג'י שאני הכי אוהב, כי לי פעם גם היה שיער זהוב. בפולין החיילים הגרמנים שתפסו את העיירה שלנו אהבו לשחק איתי, ילד עם עיניים ירוקות ושיער זהוב שהזכיר להם את הילדים שלהם. ג'ינג'י מזכיר לי את עצמי כשהייתי ילד ואת הזיכרונות שיש לי משם. יש בינינו קשר מיוחד, אני מגיע והוא ישר בא לשבת על הברכיים שלי".

 

"משען לחתול" הוא מיזם מרגש ופורץ דרך. בשני חדרים שהוקצו מתוך בית האבות הוקמה "חתולייה" של ממש, עם עשרות חתולים בכל הגדלים והצבעים, לכל אחד סיפור משלו ושמחת חיים של חתול רחוב אמיתי. הדיירים באים בשעות הפעילות, מאכילים את החתולים, עוזרים לטפל בהם, ולכל אחד יש את החתול המועדף עליו.

 

"המקום הזה הוקם מתוך מחשבה על שיקום הדדי", מסבירה בת־אל, אחראית החתולייה מטעם "תנו לחיות לחיות". "לחתולים יש יכולת טיפולית מאוד גבוהה והם מועילים במיוחד בבדידות. יש כאן חתולים חסרי בית, חלקם פצועים, חלקם דרוסים". היא מציגה אותם: "זה עבדול, הוא עיוור לגמרי. החתולה בלי הרגל היא סוויפט. זה יובל, הבעלים שלו נפטרו אחרי הרבה שנים והוא זקן ולא היה לו לאן ללכת. זה עוזי שסובל מבעיה רפואית של חתולי רחוב. וכאן זה הבית של כולם. המטרה הייתה ליצור תחושה ביתית, בשונה ממרפאה או עמותה שהחתולים מוחזקים בכלובים. פה יש סלון, יציאה למרפסת שמש נחמדה. ומשפחות שרוצות לאמץ יכולות לאמץ מפה".

 

רוגע לנשמה

 

צמד החברות שושנה כדורי (77) ומרגלית מימוני (82), יושבות על אחד הספסלים שפזורים בחדר, מפטפטות, צוחקות ובעיקר מלטפות את החתולים יוסף ויובל האהובים עליהם. "אני פה בין הצעירים", מכריזה שושנה. "בעלי מבוגר יותר. עברנו לדיור מוגן בזמן הקורונה. יש לי שני ילדים וארבעה נכדים, ומאז ומתמיד אהבתי חתולים. זו החתולה של הבת שלי", היא מראה לי תמונה בטלפון. "קוראים לה בתיה, כי גידלו אותה באמבטיה. לצערי בעלי לא אוהב חיות אז לא הבאתי חיות הביתה, ופה סוף־סוף אני יכולה לממש את האהבה הגדולה שלי. הילדים שלי באים לפה הרבה, הם יותר בענייני כלבים אבל אוהבים גם לשבת איתי פה. יש פה את יובל השמן המנומר, אני מאוד אוהבת אותו והוא אוהב אותי. הוא לא יכול ללכת כי יש לו משקל עודף, ונכד של חבר שלנו פה הולך לאמץ אותו, לעזור לו בבעיית ההשמנה. פה החתולים האחרים אוכלים לו מהאוכל המיוחד".

 

כל כמה זמן את באה לפה?

 

"כל הזמן. במיוחד בימי שישי, כשבאה אליי הבת עם הנכדים, והם מאוד אוהבים חתולים. זה זמן איכות ממש כיף של כולנו. חתולים, הרכות שלהם נותנת רוגע לנשמה, זה כל כך כיף ללטף אותם, אנחנו נהנים והחתולים נהנים וזה מושלם".

 

הבן של מרגלית הגיע איתה היום לחתולייה, והיא מציגה אותו בגאווה. "יש לי שלושה ילדים ושבעה נכדים", היא מספרת. "אני אלמנה כבר שש שנים, ואחרי שבעלי נפטר נשארתי לבד. כיף פה אבל משהו היה חסר, ואז הכניסו את המיזם הזה וכל כך שמחנו. ליד הבית שגדלתי בו היו הרבה תרנגולות שהסתובבו חופשי, ואבא שלי סידר להן לול מתחת למדרגות. אני אוהבת כלבים, חתולים, וכל דבר שאפשר ללטף, וסוף־סוף אני יכולה לעשות את זה גם בדיור המוגן. אני באה לפה כמה פעמים בשבוע, לא רוצה להיות נודניקית לחתולים, שינוחו קצת. ואני אוהבת את כולם באותה מידה".

 

גם אצל חיים מרקל (87) ואשתו התחביב המשותף היה בעלי חיים, במיוחד כאלה שאימצו מהרחוב. עכשיו הוא מביא לפה את הנכדים לשחק עם החתולים, כמו שהיא הכי אהבה. "אשתי רוני נפטרה לפני עשרים שנה מסרטן השד", הוא מספר. "שנינו אהבנו מאוד בעלי חיים. גידלנו ארנבת, קיפוד, צבים. פעם אשתי ראתה חתול שנדרס, והיא הלכה לבית מרקחת, קנתה תחבושת גבס, מיששה את הרגל של החתול, שמה אותו בקרטון, הביאה אותו הביתה ועשתה לו גבס על הרגל. החתול החלים והשתחרר קצת צולע, לחופשי.

 

"תמיד היו לי כלבים, ואחרי שאשתי נפטרה החזקתי שבע שנים לבד בבית בזכות הכלב שהיה לי. אבל אז לא יכולתי להיות יותר לבד בבית גדול, ובאתי לדיור מוגן שקרוב לבת שלי. מאז אני חמש וחצי שנים פה. שמח, אבל התגעגעתי מאוד לחיות. וכששמעתי על הפרויקט הזה כל כך שמחתי. היו לי בחצר שלוש חתולות ובבית חתולה בשם אזמרלדה. המקום הזה ממש מזכיר לי את אשתי. חתולים זו חיה מדהימה ומרגשת".

 

מכורים לליטופים

 

אחת הכוכבות של החתולייה היא מרגלית מולד, או בשמה השני "מלכת החתולים". כל חייה היא מאכילה חתולים, וכשעברה לדיור המוגן המשיכה לדאוג לחברים על ארבע בחוץ. עכשיו היא יכולה לעשות את זה יותר מסודר. "אני בת 83, נולדתי בתל אביב", מולד מספרת כשהיא מלטפת חתולה לבנה שיושבת עליה, "יש לי שלושה ילדים, ונכדה בת שבע שאוהבת חתולים. כשהיא באה לפה עם אמא שלה היא לא רצתה לצאת. עם חתולים אני מתעסקת שבעים שנה. התחלתי בתור ילדה בת 10 ולמדתי מאמא שלי שהייתה זורקת להם שאריות אוכל. מאוד נקשרתי אליהם. בתקופה מסוימת של חיי הייתי מה שקוראים 'ילדת כאפות' והחתולים היו החברים שלי. היו לי המון חתולים במשך חיי".

 

איך הגבת כששמעת שפותחים פה חתולייה?

 

"וואו, שמחתי כל כך. כשהגעתי לפה לפני כמה שנים ישר ראיתי שיש חתולים בחוץ, יש אוכל בחדר האוכל, נעשה שידוך. הייתי קמה לקראת סוף הארוחה, עוברת בין האנשים עם כלי פלסטיק ומבקשת שאריות של אוכל. אנשים חשבו שאני משוגעת, אבל לאט־לאט הם התרגלו, ראו איך שאני מאכילה את החתולים. שיניתי את הדעות שלהם במאה שמונים מעלות. התחילו להתעניין, לשאול שאלות, יושבים בחוץ בשמש והחתולים מסתובבים סביבם. כשסיפרו לנו על הקונספט ושאלו מי רוצה להתנדב, כולם צעקו מרגלית מרגלית, אין שאלה. את התואר 'מלכת החתולים' רכשתי בכבוד, אבל אני לא אוהבת אותו. אולי נשיאת החתולים".

 

ספרי לנו משהו שאנחנו לא יודעים על חתולים.

 

"חתול שהתרגל לליטופים נעשה מכור לזה כמו נרקומן, רק רוצה שילטפו אותו מסתובב ומיילל. פה רובם נורא אוהבים שמלטפים אותם. נכנסים אנשים לחדר והם רצים אליהם. למה אני אוהבת חתולים? כי הם החברים הכי טובים שלי".

 

יעל ארקין, מנכ"לית "תנו לחיות לחיות", אומרת כי "בשנים האחרונות אנו מתמודדים עם ירידה משמעותית באימוץ חתולים, ובמקביל עם עלייה בנטישות של חתולים מבתיהם. 'תנו לחיות לחיות' קולטת מאות חתולי קהילה בשנה, מעניקה להם טיפול רפואי, משקמת אותם ומוסרת אותם לאימוץ בבתים חמים. הירידה באימוצים מקשה על קליטת חתולים חדשים, ולכן המיזם "משען לחתול" מהווה פתרון מבורך.

 

"הפרויקט של חיבור החתולים לבית משען גבעתיים הוא מיזם מיוחד במינו, שאין שני לו בישראל, והוקם בעזרת קרן "מנמון" ועירית שטראוס. לחתולייה במשען מגיעים חתולים אחרי שקיבלו טיפול רפואי במרפאה של 'תנו לחיות לחיות' הכולל חיסונים וסירוס או עיקור, ונעשה על ידי צוות מקצועי ובליווי וטרינרי שוטף. החתולייה מספקת לחתולים אומנה אוהבת ומסורה, בית מעבר בשיתוף עם דיירי משען במטרה להכין אותם לאימוץ קבוע בבית חם. הדיירים במשען מבקרים בחתולייה ומסייעים בטיפול בחתולים, במטרה ליצור חיבור משמעותי בין דיירי המקום לבין החתולים המטופלים והקהילה". •