הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות השבוע

None

למרות כמה בעיות, "שומרי הגלקסיה חלק 3" מצליח לשבור את הקללה שמאפיינת את מארוול בזמן האחרון, ומאזן בין אקשן, אפקטים ורגש. "טורי ולוקיטה" של האחים דארדן, על נער ונערה מהגרים שמנסים להיקלט בבלגיה, נותן אגרוף בבטן — אבל לא מספיק חזק | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים, 3 כוכבים

 

שומרי הגלקסיה חלק 3

 

ציפיות הן כמו מטוטלת. מארוול היו עד לפני כמה שנים מלך הכיתה, עם סרטים חביבים שחלקם זכו לליטופים והנחות מהקהל גם כשהתוצרים היו לא משהו ("הנוקמים: עידן אולטרון", מישהו זוכר?) והנה עכשיו הם ילד הכאפות. כבר תקופה סרט אחרי סרט מתוייג איפשהו בין קטסטרופה ל"בסדר, נו", והתחושה הכללית בקרב המעריצים היא שהחבר'ה עברה לפאזת ה"באנו למילואים": מוציאים סרט כל 4-3 חודשים כי צריך לשמור על תזרים המזומנים ועניין מינימלי בסדרה, רק שעכשיו כולם מוצאים על מה להתלונן: פעם הסרט כבד מדי, פעם לא כבד מספיק, פעם הוא חסר ייחוד ופעם נתנו לבמאי לעשות יותר מדי מה שבא לו.

 

"שומרי הגלקסיה חלק 3" נועד לשבור את הקללה הזו, ובדרכו הלא מושלמת, די מצליח. במאי שני החלקים הקודמים, ג'יימס גאן (שבינתיים כבר עבר לנהל את המתחרים ב־DC ולנסות לפטר את גל גדות לפי דיווחים) שומר על הגרוב של תת־הסדרה של "שומרי הגלקסיה", שמראש נהנית מיתרון גדול שהופך אותה לגרסת ה"פי אלף" של מארוול: בגלל שמדובר בגיבורים לא חשובים שאיש כמעט לא הכיר לפני שעובדו לקולנוע, הם יותר גסים ומשוחררים והפוקוס עובר בחופשיות רבה יותר מדמות אחת לשנייה.

 

הפרק השלישי מרוכז ברובו בשלוש דמויות: הדביבון הציני רוקט (קולו של בראדלי קופר) שהסרט צולל למקורותיו העגומים, פיטר קוויל האלכוהליסט כעת (כריס פראט, עדיין לא שחקן מספיק טוב), וגומורה בגרסת ה"באתי מממד אחר אז אני לא זוכרת כלום" (זואי סלדנה, ואם אין לכם מושג על מה אני מדבר עזבו).

 

למעשה, במבחן ה"אפל יותר בוגר יותר" על שם כריסטופר נולאן, מגיע לגאן הקרדיט על יצירת הסרט הכי קודר בסדרה מאז "מלחמת האינסוף" - כזה שמראה שכל הגיבורים הקלילים והמגניבים באים מטראומה קשה. בגלל העיסוק בניסויים בבעלי חיים שרק נראים חמודים אבל זועקים בכאב, יש בסרט ממד של אגדת ילדים אפלה מתחת למעטה צלופן, משהו שמזכיר את הקטעים הקריפיים ב"צעצוע של סיפור" שבהם ילדים מפרקים ומרכיבים צעצועים שמרגישים הכל.

 

יש פה אולי גם הצדקה בדיעבד של גאן - במאי שהסתבך בעבר בציוצים סרי טעם בטוויטר כמו בדיחות על פדופילים ואז פוטר מדיסני לרגע - להומור השחור והפוגעני שהוא מזוהה איתו. כמו רוקט, מסביר בדרכו גאן, גם אני רק ילד בודד שרוצה חברים. נושא אחר מרכזי לסרט הוא הזדמנות שנייה - וזו אולי אמירה שאפשר להחיל על כל סרטי מארוול בפאזה הנוכחית מול המעריצים: היי, אנחנו יודעים שפישלנו באחרונה, אבל הלב שלנו עדיין במקום הנכון.

 

מה שגם נכון לגבי הסרט. מודה, יש בו בעיית הימתחות (הוא בן שעתיים וחצי, הכי הרבה מאז סרטי "הנוקמים" האפיים) ובעיקר רגעים פומפוזיים מסויימים שגרמו לי לגיחוך - למשל כשרוקט הופך למעין "שינדלר של הדביבונים". אבל רגעי הקיטש הקטנים והיומרות הסותרות של גאן לא מזיקות לשורה התחתונה: אחרי ארבע שנות בצורת, סוף־סוף סרט מוצלח של "מארוול" שמאזן בין אקשן, אפקטים לא רעים, פסקול פופי חביב, ויזואליה נהדרת בקטעים מסויימים, מידה של הומור שחור והסתכנות יחסית לז'אנר, ודי הרבה רגש. חובבי מארוול התגעגעו.

 

טורי ולוקיטה

 

ומסרט קומיקס מלא צבעים ברבע מיליארד דולר שהוא אגדת ילדים בתחפושת, לסרט חברתי עכשווי ואפרורי של האחים דארדן שנעשה בטח באחוז מהתקציב, וגם הוא משחק עם אגדות ילדים. "טורי ולוקיטה" הוא סרטם החדש של צמד האחים־במאים המהוללים מבלגיה - ז'אן פייר ולוק - וכמו בכל סרטיהם, כולל אלה שזכו בקאן, הם מפנים את מבטם לנדכאים ולחלשים בחברה באופן לא מתייפייף וכמעט נטול תקווה. הפעם, כמו בכמה מסרטיהם האחרונים, במוקד נמצאים פליטים ועובדים זרים באפריקה.

 

טורי ולוקיטה הם נער ונערה מהגרים שמנסים להיקלט בבלגיה וחיים מיום ליום, ובין היתר משקרים לכולם שהם אח ואחות כדי להגביר את האהדה אליהם וסיכויי קבלתם למדינה. בתחילת הסרט הם מזמרים תמורת גרושים במסעדה איטלקית מצועצעת, ומספרים לקהל על שיר שלמדו לדבריהם בסיציליה בעת המסע לאירופה. מהו השיר? "חד גדיא", גרסת חווה אלברשטיין (שהלחן שלו מבוסס על פיוט איטלקי).

 

האם האחים דארדן המאוד נוצרים ידעו שהם מערבבים פה מסורת יהודית בסיפור אפריקני־בלגי? איני יודע, אבל מראש יש תחושה שהפעם לצד קולנוע חברתי נטול זוהר, האחים מנסים את מזלם בסיפור שהוא ערבול של אגדות ומסורות, עם אח ואחות מדומים שהם כמו הנזל וגרטל המסתבכים מול סוחרי סמים מאוד רעים (יש אפילו בקתה ביער).

הבעיה היא שבין היומרות הקולנועיות המבורכות לביצוע יש פער: מי שמשחקים את שני הגיבורים - שחקנים לא מקצועיים - קצת מזייפים, ובסוף מבחינת סגנון האחים עושים זו הפעם המי־יודע־כמה את אותו סרט: ריאליסטי ונטול רחמים. התוצאה אמנם נותנת בסוף בוקס בבטן, אבל לטעמי זהו אגרוף קצת חלש. ועדיין, יש מי שיאהבו מאוד.

 

 

"חפץ", מחזהו של חנוך לוין, שעלה לראשונה ב־1972, עדיין מצליח להיות רלוונטי ופוגע, גם אם הטון האכזרי והפרוע התרכך קצת | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

 

"חפץ" נחשב למחזה מכונן, שהגדיר את היקום התיאטרוני של חנוך לוין כעולם סגור וחסר חמלה של משפילים ומושפלים. המחזה, שהפך לקלאסיקה מהר מאוד אחרי שעלה לראשונה ב־1972, נקרא כסאטירה חריפה על המשפחה הזעיר־בורגנית הדורסנית, והיו גם קריאות יותר פוליטיות שלו. בימינו, כשהתפיסה הכוחנית והפסימית על טבע האדם הפכה יותר לנחלת הכלל, המחזה עדיין מצליח להיות רלוונטי ופוגע.

 

ההפקה החדשה שבנתה הבמאית מירי לזר נהנית מעבודה מתוחכמת בעיצוב הבימתי והתנועתי שלה. לזר פותחת את שתי המערכות של המחזה בתמונות אילמות שבהן הדמויות צועדות בתהלוכות מסוגננות, פעם עם נעליים בידיים, ופעם עם כובעים. אלו חפצים סמליים המייצגים את המבנה ההיררכי הסמוי של הסיפור.

 

המשמעות הסמלית של הנעליים מתגלה כבר בתמונה הראשונה, כשטיגלך דורש מחפץ שיגיד מילה טובה על הנעליים החדשות שכלמנסע קנתה. הנעליים האדומות שנועלת אסנת פישמן, השחקנית המגלמת את כלמנסע, הן אכן יפות, וגם רגליה הארוכות, המבצבצות מתוך שמלתה, חטובות מאוד. אך לוין דווקא כיוון לכך שאותן נעליים הן הסמל לטעם הפגום והמכוער של כלמנסע וטיגלך. הבחירה ללהק את פישמן לתפקיד, ויותר מכך להנעיל אותה באותן נעליים אלגנטיות, מעמעמת את האפקט הקומי של הקטע ואת הביקורת על הדמות. זאת על אף הביצוע המרשים של פישמן בתפקיד.

 

הטעות הזו היא סימפטום לבעיה אחרת של ההפקה, המנסה לרכך את הממד הגרוטסקי ולהעניק לדרמה אווירה יותר ריאליסטית. כך, בן יוסיפוביץ' כחפץ, מעורר הזדהות כבחור ילדותי עצוב ואבוד בתוך גופו המגודל. בגדיו השחורים מבליטים את דיכאונו. הפאתוס שלו בהחלט עובר, אך חפץ אמור גם לעורר בנו גיחוך מסוים. זה קצת חסר בביצועו.

 

מבין שאר השחקנים ראויים לציון צביקה הדר, בביצוע חינני ומשעשע כטיגלך, ודניאל סבג המקסים כאדש ברדש ההיפוכונדר. הגר טישמן היא פוגרה ילדותית, מניפולטיבית ומפונקת כראוי. גם אבישי מרידור (וורשביאק), אוסנת אינגדשט (חנה צ'רליץ') ואורי הוכמן (שוקרא) טובים בתפקידיהם. לסיכום, לזר בנתה הפקה יפה, רגישה ואינטליגנטית, רק חבל שהניסיון שלה לרכך ולהאניש את הדמויות המוקצנות גורם לנו להחמיץ קצת את הטון הקומי, האכזרי והפרוע של הטקסט המקורי.

 

"נאמנות" של הרנן דיאז הוא ספר גאוני זוכה פוליצר, הנוסך פיוט שמימי אל תוך העניינים הכלכליים המשמימים ביותר, כשהוא מספק מבט אל מאחורי הקלעים של הקפיטליזם האמריקאי | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

 

בנג'מין טראסק הוא גאון פיננסי מזהיר מהסוג הנדיר ביותר – אלה שעושים את זה סתם בשביל הכיף. הוא יורש את עסקי הטבק המקרטעים של משפחתו, נפטר מהם די בקלות ותוך שנים ספורות, בתחילת שנות ה־20, מקים אימפריה כלכלית בינלאומית, מעין תמנון רב זרועות מבעית עם שלוחות בכל רחבי תבל. טראסק יודע לנצל כל משבר וכל התפתחות, לקרוא את המפלצת הלא־ברורה, "השוק", טוב יותר מכל אחד אחר, כדי לצבור עוד ועוד הון, נכסים, רכוש, רק לצורך ההנאה שבצבירה.

 

לעמוד הספר באתר עברית

 

זהו הגיבור הראשון ב"נאמנות" של הרנן דיאז, ספר גאוני שהיה מועמד לפרס הבוקר וזכה בפוליצר, הנוסך פיוט שמימי אל תוך העניינים הכלכליים המשמימים ביותר. וכך אנו מגלים שבקריסה הכלכלית הנוראה של 1929, ראסק נותר עומד איתן על רגליו ואפילו מגדיל את הונו העצום בשורה של עסקאות מפוקפקות, כשהוא ואשתו המבריקה לא פחות ממנו, הלן, הופכים לפאוור קאפל המסתורי של ניו־יורק.

 

הגיבור השני של "נאמנות" הוא אנדרו בוול, איש כספים שהאוטוביוגרפיה שלו משעממת במתכוון. בעיני עצמו, אשף הפיננסים הוא איש רנסנס אמיתי – חייב להבין ולדעת אינסוף תחומים כדי להפיק מהם כמה שיותר כסף, אבל מאחורי גבו, בטקסט הממזרי של דיאז, אנו מבינים את הרשע העמוק שבקפיטליזם חזירי שאינו מפוקח, זה שהביא לאסון הכלכלי הגדול בהיסטוריה.

 

הדוברת האחרונה בספר היא מילדרד בוול, אשתו של אנדרו, שלה הוקדשה אותה אוטוביוגרפיה שלו. מילדרד גילתה שהיא לוקה בסרטן יחד עם המפולת הגדולה של 1929, שאותה חזתה ואולי אפילו יצרה. הספר הזה כל כך מתעתע, רב רובדי, עמוק, מפתיע, לא צפוי, עמוס פיתולים. אף אחד אינו בדיוק מי שהוא נראה במבט ראשון. ואז, בדמדומי הכרתה, מילדרד המסתורית חושפת את התחבולה האפלה שהביאה לעושר האגדי של בני הזוג בוול, ולא רק אותה. מיליונים הידרדרו לחרפת רעב, אבל איזה כיף היה? לגמרי שווה את זה. 

 

Murdaugh Murders Podcast הוא הסכת אמיתי של עיתונאית מעיירה נידחת שחוקרת רצח ושחיתות של משפחה עתירת כוח וממון. חבל שאין כאלה בעברית | אסף יערי | 4 כוכבים

 

מנדי מאטני הייתה עיתונאית צעירה במקומון קטן בדרום קרוליינה כשהתחילה לחקור שורה של מקרי מוות שהיו קשורים כולם למשפחת מרדוק החזקה, ששלטה במערכות המשפט והאכיפה המקומיות.

במשך ארבע שנים היא מלווה את חקירות המשטרה לגבי מעשי רצח מחרידים ושערוריות פליליות אחרות שקשורות למשפחה. לפני שנתיים חייה של הכתבת השתנו כשהחלה לפרסם פודקאסט עצמאי, בעזרת בן זוגה, שבו העלתה לאוויר את כל פרטי החקירות, כולל הקלטות – והפכה לכוכבת הז'אנר.

 

מאז, לאורך כ־100 פרקים, נחשפו כל עלילות אלק מרדוק, האיש החזק במשפחה, עד להרשעתו ברצח כפול של אשתו ובנו. לאורך הסדרה אפשר להאזין להתפתחות המקצועית של הכתבת כמגישת הסכת, שהתלוננה בהתחלה על "קול שרוף" מרוב שימוש, אבל היום שולטת במדיום ביד רמה, ואפילו צירפה מגישה שנייה.

 

הפרקים לא תמיד קלים להאזנה. הם מפורטים מאוד, עוסקים בדמויות רבות, והתוכן הגולמי מתיש לעיתים – אבל זאת עיתונות אמיתית. לא תמיד זוהרת, מנוסחת או ויראלית.

 

במקביל לרגעי השיא של המשפט בדרום קרוליינה, עלה לאווירThe Coldest Case in Laramie, פודקאסט של סיריאל ו"הניו יורק טיימס" על רצח צעירה מ־1985 במדינת ויומינג, שלא פוענח מאז. כאן מדובר בהפקה מושקעת, ערוכה היטב גם מבחינת איכות הסאונד וגם מבחינת התוכן, שלאורך שמונה פרקים בלבד משחזרת את הכשלים בחקירה המקורית, אך גם חושפת פרטים חדשים. גם כאן מדובר בעיתונאית, שגדלה בעיירה הנידחת לאראמי, אבל המסקנות שלה הרבה פחות ברורות, ומה שחסר כאן זאת אותה חשיפה לחומר הגולמי, בזמן החקירה עצמה.

 

מה שמשותף לשני הפודקאסטים המומלצים האלה זה מה שאין בהסכתים ישראליים מאותו ז'אנר – עבודה עיתונאית. כמעט כל הסכתי הפשע בעברית הם בסך הכל לעיסה מחדש של פרטים שפורסמו ברשת או בספרים. היו ניסיונות בודדים לחזור לחקירות ישנות, אבל רובם נגנזו עד מהרה. מכיוון שלא חסרות לנו פרשיות אפלות או לא מפוענחות מהעבר, ואפילו חקירות שנמשכות גם בימים אלה, נדמה שמה שחסר הוא פודקאסטר עיתונאי חרוץ ואמיץ. 

 

האזינו ל The Coldest Case in Laramieכאן (הערה: שימו רק לינק)

https://open.spotify.com/show/0Z4uNINH9BXtmGpuf7DkQL

 

ול Murdaugh Murders Podcastכאן (אימבד)

https://open.spotify.com/show/0zqV1HebaiK4GUP7tK7YBN

 

 

אחרי תקופת צינון ארוכה, נטלי מרצ'נט חוזרת עם Keep Your Courage, אלבום חדש ויפה שמציע ביד נדיבה את כל הטוב שבה | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

 

למרות שדי קל לעקוב בשנים האחרונות אחר המתרחש והמתחדש אצל מוזיקאים שמאוד אהבת בעבר, לא תמיד יש לי את הפנאי או הרצון הדרושים לכך. גם האלגוריתם של שירות הזרמת המוזיקה שעליו אני מנוי עדיין לא מצליח למלא את התפקיד הזה עבורי בצורה חלקה.

 

לעיתים העצלות הזו מתגלה גם כיתרון, שכן כך אתה מגלה באקראי אלבומים חדשים של אמנים ותיקים שחשבת שכבר לא תשוב לשמוע. כמו למשל את Keep Your Courage, האלבום החדש והמאוד יפה של נטלי מרצ'נט שיצא לפני כשבועיים.

 

מרצ'נט, שתחגוג בסתיו הקרוב יום הולדת 60, הורידה כמה הילוכים בשנים האחרונות. מי שבעבר הייתה הסולנית הנהדרת של "10,000 מניאקים", והשיקה קריירת סולו יפה באמצע הניינטיז עם האלבום Tigerlily, רשמה הישגים גם בהמשך אותו עשור. בין אם באלבומה הבא Ophelia ובין אם באלבום ההופעה החיה שלה שיצא רגע לפני כניסת המילניום, ובו זהרה גם בקאברים צנועים ומרהיבים לניל יאנג (After the Gold Rush) ולדיוויד בואי (Space Oddity). מרצ'נט הדגימה שם שגם לשני שירים כה אדירים ניתן לתת פרשנות מרעננת מבלי ליפול לקלישאות.

 

מרצ'נט של השנים הבאות כבר הייתה מבצעת פחות סוחפת, אך גם באלבומים הפחות מרתקים בהאזנה ראשונה שהיא הוציאה בהמשך, ניתן היה לדלות כמה פנינים. מה שקצת פגם בטיב הקשר שלנו הייתה העובדה שמרצנ'ט – כותבת נהדרת ומגישה אינטליגנטית – לא רק האטה את קצב העבודה שלה, אלא שהיא גם הורידה את מינון החומרים המקוריים שלה. גם ההתמודדות שלה בשנים האחרונות עם מצב רפואי מורכב לא היטיבה עם הקריירה שלה.

 

עכשיו כאמור היא חוזרת, וכמו שצריך. עם אלבום מקורי חדש - אחרי תשע שנים ארוכות - שמציע ביד נדיבה מכל הטוב שלה: שירים מלאי הוד (Big Girls ו־Come On, Aphrodite הפותחים המושרים בדואט עם זמרת הסול־ג'אז אבנה קומסון דיוויס) לצד הפופ־הבארוקי המוכר והנוגה שלה, עם קטעים ארוכים (למשל Sister Tilly העדין) ורגעים שמזכירים את תחילת דרכה (Tower of Babel הקטן־גדול ו־Song of Himself עם הפסנתר, המיתרים והתופים העדינים). תודה שחזרת.

 

 https://open.spotify.com/album/1PWQ1uSe3rnRYeaq3BQAoe