אהבה ובליבה חומה

"סוף עונת האהבה", yes דוקו

אהבה יכולה לפעמים להיות רדיואקטיבית. לא נוגעים בידיים חשופות. להתעסק - צריך חליפת עופרת וכפפות רתכים עבות.

 

קחו למשל את הסיפור של גאולה ואריק גל. יום אחד, בשנות השבעים לחייהם, החליטו שם שזהו, נגמר, מפרידים. באמצע הבית בחדרה, מרימים קיר לבנים. זה עצוב, וזה מעורר שאלות. אתה אומר לעצמך, איך זה שמה שנסבל בגיל 74 לא עובד ב־75. ואומר גם: האהבה, איזה כפוית טובה. 55 שנה פה, ופוף סלמאת, נעלמה. או אם תרצו, אהבה ובליבה חומה.

 

הבמאי שי גל, בנם של גאולה ואריק, החליט לעשות על זה סרט, "סוף עונת האהבה". כמה אומץ צריך לזה. מכולות של אומץ. כי זה לא רק לשאול את ההורים שלך שאלות כואבות, זה גם לקבל תשובות. בחלקן מסתתרות אמיתות. על איך שגדלת, על תפיסות ודפוסי האהבה והאינטימיות שמהן באת, על האושר של האהובים שלך.

 

אתה צופה וליבך עם גאולה, ועם מה שבתוכה. תסכול. החמצה. חרטה. הלקאה. אדם שלא זכה לאהבה שרצה. אולי חיים שלמים חלקה מיטה עם זה שלא התאים לה. בטח לא הייתה נאמנה לתחושות שבתוכה. והנה במראה קמטים. ובחוץ, בחלון, מתפוגגות השנים.

 

ואז אתה ממשיך לצפות, וליבך עם אריק. זה לא נעים כשלא רוצים אותך. ובכלל, הוא מבולבל, מה קרה אחרי כל השנים האלה לזו שחלקה איתו מסע. אז נכון, בצעירותם הוא חיזר אחריה כשציטט לה את "הנה מוטלות גופותינו", והוא כמעט אף פעם לא נישק אותה. ועדיין לא הרבה השתנה. ולפני 55 שנה, בקיבוץ, דווקא בו בחרה.

 

גל הולך להתעמת עם התחושות האלה, משני עברי הקיר. ולא רק עם זה. הוא יוצא למסע קצת עצוב בעקבות האור הקלוש, המהבהב, של מה שחיבר בין הוריו. מקרין שקופיות, צולל ליומני אימו, בודק עם אביו אם קיבל חיבוק מההורים. הנה פה, בתמונה, מנתח עם האחים, הם נראו קרובים. מביטים לאי שם. אולי נוגעים. ובכלל, מישהו ראה שאבא הביא לאמא פרחים? מגשש, חוקר, פנס בחשיכה, מחפש אחרי סימני אהבה.

 

החיפוש הזה לא עתיד להוביל ליותר מדי, מלבד כאב לב, ושאלות מייסרות: עד כמה כולנו, לא רק באהבה, בכלל, מוותרים על חלקים מעצמנו, בגלל נסיבות, פחדים, מחירים. ואיך קורה, אולי כהבזק, שרגע אחרי שזה נראה מאוחר, בעשור השמיני, יש כאלה שמתעוררים.

 

אז זהו. אתה אמיץ שי גל, כבר אמרתי, ואמיצים ההורים שלך. ומול זה עלתה אתמול בערוץ 12 "חתונה ממבט ראשון" לעוד עונה. נו, העניין הזה שיושבים להם אנשי מקצוע מלאי חשיבות ומשדכים כשעל השולחן פרוסות תמונות. מתלבטים עמוקות, מתיימרים.

 

והיא שם, מולם, זרוקה לה, האהבה. במצב צבירה בידור ורייטינג וחתונה ריקה. ואין מי שיזכיר להם, למומחים, שבאהבה לא נוגעים בידיים חשופות. להתעסק צריך חליפת עופרת וכפפות רתכים עבות.

 

בקטנה
אתמול בחדשות שש, ערוץ 12 , שמחה רוטמן הצליח להביא את הסעיף לעודד בן עמי (לעודד בן עמי!). "האחרון שיגיד לי מה אני והאחרון שיאמר לי שאני שקרן זה אתה", הטיח בו המגיש הרגוע בדרך כלל. שעה קודם, ומסיבה לא הכי ברורה, רפי רשף (רפי רשף!), הביא את הסעיף לחנה רוטמן, רעייתו של חבר הכנסת, שניתקה עליו ראיון, ולא בגלל ששאל איפה זה פוגש אותך או משהו כזה. במאזן הכללי לא סגור אם הצדדים התקזזו.