משחק החיים

השנה שבה אופיר חיים, מאמן נבחרת הנוער בכדורגל, הפך לסמל של ניצחון, היא גם השנה שאותה הוא מגדיר: "גיהינום עלי אדמות" • עם שריקת הסיום של המונדיאליטו שסחף את כל המדינה ("אנחנו נבחרת אלופת עולם") מספר חיים על ההידרדרות במצבו של בנו האוטיסט אור, המאבק החדש שהוא מנהל למענו ומה באמת קרה בתוך חדר ההלבשה • הראיון המלא מחר ב־7 ימים

אופיר חיים הוביל את נבחרת הנוער לאחד ההישגים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי, ונכנס ללב של מדינה שלמה. בראיון מיוחד ל־7 ימים אחרי שהנבחרת דורגה במקום השלישי בעולם הוא מספר בגילוי לב איך נקרע בין המשימה הגורלית על המגרש לבין מה שהשאיר בבית: המאבק של בנו אור (21), עם הצרכים המיוחדים, שסבל מהידרדרות במצבו ואושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. חיים מספר גם על המלחמה שמנהלים כעת הוא ואשתו אורלי כדי למצוא פתרון לצעירים בגילו ובמצבו של אור, שלא מקבלים מענה ומסגרת מהמדינה.

 

"אתה מבין שקיבלתי את המדליה של המקום השלישי ואני הרי אמור להיות הכי מאושר, הכי שמח והכי גאה, ואני מסתכל מהפודיום שלנו על אורוגוואי, ואני אומר לעצמי: 'זה יכול היה להיות שלנו'", מספר חיים בן ה־48 בראיון ניצחון מיוחד. "אנחנו לא פחות טובים מהם, ואני יודע בלב שלם, כמה שזה הזוי, שאנחנו נבחרת שהיא אלופת עולם".

 

חיים לא הגיב עד כה על הניסיון של חלק מהפרשנים להקטין את ההישג בטענה כי מדובר "רק" בשחקנים צעירים מאוד. "הנבחרת שלי שחקנים בוגרים לכל דבר. היום את הכדורגל העולמי מובילים אין־ספור שחקנים בני 20. אז אותם פרשנים ימשיכו לדבר ולקשקש ולא לדעת לפרגן. אני הולך עם עצמי, מבחינתי מקום שלישי באליפות העולם זה ההישג הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי".

 

ילדיו גל (17) ושי (15) הגיעו אליו לארגנטינה לקראת רגעי ההכרעה. עכשיו הוא סוף־סוף חזר לביתו בראשל"צ ופגש גם את אור ואת אשתו אורלי, שנאלצה להישאר בביתה כדי להיות יחד איתו ולא הגיעה לבואנוס־איירס.

 

"הוא חסר לי בטירוף, לא הרגשתי אותו מספיק וזה הלב שלי".

 

חיים מדבר עכשיו על רגיעה במצבו של אור בשל איזון תרופתי וטיפול התנהגותי, אולם בשנה האחרונה הוא חווה מה שהוא ואשתו אורלי מגדירים "גיהינום עלי אדמות".

 

"בזמן שהייתי במחנה אימונים של הנבחרת כולל משחקי הכנה, אשתי אורלי נסעה לבית חולים פסיכיאטרי על מנת לקבל טיפול תרופתי חדש לאור. הוא התפרץ שם והחליטו להשאיר אותו. ברגע שסיימתי את המשחק, ראיתי את ההודעה. התקשרתי לבית החולים וביקשתי לדבר עם אור, הם אמרו לי שהוא קשור ואי־אפשר לתקשר איתו. באותו רגע הלב שלי הפסיק לפעום, רציתי למות, לא עניין אותי כלום".

 

חיים מתאר את המפגש עם אור בבית החולים כטראומה: "מצאנו ילד שלא הכרנו, שכולו מסומם. הוא לא יכול היה לדבר או לעמוד על הרגליים, באותו הרגע החלטנו שהוא לא נשאר שם יותר, שאנחנו מקריבים את עצמנו ועושים לו איזון תרופתי בבית, וזו המשימה הכי קשה שהורים יכולים לקבל".

 

האתגר המרכזי הוא למצוא מסגרת שתתמוך באור למרות גילו. "אנחנו בתהליכים", משתף חיים, "מקימים עמותה לאור ולעוד כמה ילדים, וזה יהיה בקרוב על מנת לספק את הצרכים ודרישות שלהם. משגע אותי שהמדינה לא נותנת מענה לילדים בני 21 שמסיימים מסגרות, מה הם נעלמים? הם לא קיימים יותר? משפחות נהרסות ונעלמות, כל החיים סובלים, אני לא מבין את זה".

 

ההחלטה לחשוף את אור הייתה מדודה ומבוקרת מבחינתו. "אני זה אני, לא עשיתי או אמרתי שום דבר לטובת לייקים, זה הבן שלי, זו ההתמודדות שלי, הוא לא אוטיסט מחמד. אמרתי לשחקנים שלי מראש שכמו שהם פתוחים איתי, אני פתוח ומשתף איתם, שיש בחיים דברים לא פשוטים וצריכים להתמקד במטרה לעשות הכל. אנשים בחיים לא ידעו מה שאני עובר בבית, התביישתי בזה, אבל אז הבנתי שיש לי כוח לעזור לאחרים".