בחברון אין ענווה

אנחנו, אנשי הציונות הדתית, עברנו שינוי לטובה - נעשינו ענווים יותר. עבור מתנחלי חברון ענווה היא מותרות. כדי לחיות עליהם להצטייר כגזע גאון ונדיב ואכזר

מבחינתי, אירועי הדמים של השבוע האחרון - מות הנערים מהישיבה התיכונית, ומותה של התינוקת בחברון - מטילים אלומת אור מעניינת ונוקבת עלינו, אנשי הציונות הדתית. סלחו לי שאני זונחת לרגע את הכינוי האהוב: "מתנחלים", מדובר בתופעות שיש להבין בהקשר רחב יותר.

אנחנו, הציונים הדתיים, עברנו כמה דברים בשנים האחרונות. מאז ומתמיד אנחנו חיים בכמה עולמות בו זמנית, ואנחנו מודדים את עצמנו מולם במידה לא פעוטה של לחץ: מול החרדים, מול החילונים המצליחנים, ומול החילונים החלוצים, הישנים. הישיבה התיכונית היא אחד המקומות שאליהם מתנקז הלחץ ההוא: לומדים בה גמרא ברמה שלא תבייש את הישיבות החרדיות, לומדים מתמטיקה ואנגלית ברמה שלא תבייש את העולם החילוני מצליחני, ומרביצים אהבת ארץ ונכונות הקרבה ברמה שלא היתה מביישת את א"ד גורדון ואת אחיו החלוצים.

הסובלים העיקריים מהלחץ הזה הם החלשים, בעלי הפרעות הלמידה שהתקבלו לישיבה היוקרתית בפרוטקציה (דודו של סבא שהיה חברו הטוב של ראש הישיבה), אבל בכך דנו את עצמם לשנים של תסכול ומפח-נפש. במשך שנים רבות לא התפנתה הציונות הדתית לעסוק באותם חלשים, היו לה דברים דחופים יותר על סדר היום.

בשנים האחרונות עברנו שינוי לטובה, נהיינו ענווים יותר. תרצו - זה רצח רבין, תרצו - אלו עלילותיו המפוקפקות של הרב מנתיב מאיר, ישיבת הדגל. כך או כך, הוקמו להן ישיבות שמצליחנות אינה שמן השני, ישיבות שנותנות מקום לחולשה, לפגם ולמגרעת. ישיבת "בני חיל", ששני הנרצחים הצעירים מהפיגוע ב"מפגש השלום" למדו בה, היא דוגמה לישיבה כזאת.

 

גרעין קשה, אנשים קשים

 

קבוצה מסוימת אחת בתוכנו השאירה את השינויים הללו בחוץ. נקרא לה: הגרעין הקשה של המתנחלים בחברון. גרעין קשה ואנשים קשים. חייהם מתנהלים באיום מתמיד שבגללו הם מלמדים את ילדיהם לאיים בחזרה. את ילדיהם הם מלמדים להפוך דוכנים של ערבים, ולתפוס את חנויותיהם של מי שנטש אותם, כי המקום היה בחזקה יהודית.

האנשים הללו לא רואים טלוויזיה, או לכל הפחות מסרבים להתייחס לדימוי הטלוויזיוני של עצמם, ומחווה אוהדת מרזי ברקאי מעניינת אותם כשלג דאשתקד. כאשר מזדמנת להם שעת כושר של אהדה ציבורית, בעקבות רצח נורא של תינוקת פעוטה, הם מתעלמים ממנה לחלוטין. הם לא במשחק הזה. הם חיים לפי כללים של משחק אחר, שבו הם מסרבים להיות קורבן כדי לזכות בפרוטות אהדה. הם הבינו כבר מזמן שכדי לחיות עליהם להצטייר כגזע גאון ונדיב ואכזר.

את השפה הזאת הם למדו בחברון, אחרי שנים של התקפות מצד הערבים ומצד רובה של החברה הישראלית, שלתפיסתם הם שליחיה הנאמנים, והיא זו שנוהגת בהם בכפיות טובה אכזרית. הם חיים לפי הכלל שבו אם מתאכזרים אליך - היה אתה עוד יותר אכזר. כלל שלפיו עדיף להיות המחזיק באקדח על פני זה שמתחבא מהיריות שלו. הפחד שהם מטילים על שכניהם הערבים עוזר להם לשרוד, ועל פי אותם קודים, הם מפעילים כוח דומה, בדמות גוויית תינוקת לא קבורה, כאולטימטום על ממשלת ישראל.

קשה לי לדון אותם ממקומי הבטוח יחסית שבגוש-עציון. אין לי ברירה כי פניהם הם גם פני. אני מצדיעה לסירובם לשחק את תפקיד הקורבן, אני בזה לחינוך שמטיל את תפקיד הקורבן על אחרים, חפים מפשע. יש לי יסוד סביר להניח שצורת חייהם והתנהלותם תגבה מהם את מחירה. אין בהם ענווה, באנשים הקשים הללו. ענווה היא מותרות שאינם יכולים להרשות לעצמם, וזה עצמו עלול להרוס את השליחות שבשמה הם גרים ליד קברו של אברהם אבינו.