ביקורות להשבוע

None

 

 

 

רגע לפני גיל 74, ברוס ספרינגסטין לוקח את הקהל למסע מרהיב על הבמה, שבו האלמותיות של הרוקנרול פוגשת את הסופיות הבלתי נמנעת של בני האדם | עינב שיף , לונדון | 5 כוכבים

 

 

בעוד חודשיים ועשרה ימים ברוס ספרינגסטין יהיה בן 74, וכמו הרבה אמנים ואמניות שזכו להגיע לגיל, המוות תופס יותר ויותר נוכחות ביצירה שלו. Letter to You מ־2020, האלבום האחרון נכון לעכשיו של ספרינגסטין שמורכב משירים מקוריים, הוא גם האלבום שבו אחד מגדולי המוזיקאים והפרפורמרים בתולדות התרבות הפופולרית מכיר באופן הכי מוחשי בעובדה הבלתי נתפסת: אפילו ברוס ספרינגסטין ימות יום אחד.

 

דווקא בגלל זה, סיבוב ההופעות הנוכחי של ספרינגסטין והאי־סטריט בנד, שהביטוי "להקת ליווי" קטן עליה כמו מכנסי תינוק על אריק שרון ז"ל, הוא רגע מעורר השתאות בקריירה שאין שנייה לה. כשהוא נהנה מהמעמד האיקוני שלו, שאותו בנה לאורך 50 שנה של דם, יזע ודמעות, ספרינגסטין החליט שהבמה היא לא רק המקום להעיף בו את הקהל, אלא גם לספר לו סיפור עגול ושלם; לקחת את עשרות האלפים שמגיעים לאצטדיונים ולפארקים למסע מרהיב שבו האלמותיות של הרוקנרול פוגשת את הסופיות הבלתי נמנעת של כל בני ובנות האדם.

 

הנרטיב המובהק של ההופעה מכתיב את רשימת השירים וגם את הסדר שלהם. זה מתחיל במאה קמ"ש עם No Surrender, קריאת הקרב של צבא הדיסטורשן, ומשם ברצף לשירים עם פזמונים חזקים וסוחפים כמו Letter to You המאוחר יחסית ו־Prove It All Night האהוב. זאת חטיבת שירים שבה ספרינגסטין הוא עדיין צעיר הרפתקן בגוף של גבר בעשור השמיני, והלהקה שלצדו היא גנרטור של אנרגיה ומשענת ברזל. אמנם בכל פעם שספרינגסטין מתקרב לגרם המדרגות שמחבר בין מפלס הבמה למפלס הקהל קשה שלא להחסיר פעימה, אבל הוא לא מוותר על אף הזדמנות להתחכך, כמו מועמד בבחירות שהוכרעו מזמן.

 

אולם אחרי רצף שירים עתירי גרוב, שבהם בולט הקאבר ל־Nightshift והחזרה ל־Marry’s Place מהאלבום הנהדר The Rising, ספרינגסטין עובר לפאזה יותר מהורהרת ואפילו קודרת: My Hometown, שנכתב באמצע האייטיז, נשמע ב־2023 כמו דיווח חדשותי מלב המאפליה של אמריקה המתפוררת. המפוחית של The River ממשיכה את הקו העגמומי, והשורה האיקונית "האם חלום שלא מתגשם הוא שקר או משהו גרוע יותר" מהדהדת גם בשמיים של לונדון מוכת האינפלציה, המתחים החברתיים והכישלון הידוע מראש של ברקזיט. ב־Last Man Standing ספרינגסטין עושה סיאנס עם חברים שנשרו מהמרוץ בעוד הוא ממשיך לרוץ, כי כידוע זה מה שהוא נולד לעשות. רק שעכשיו, לראשונה, נימה של אשמה נשמעת בקולו.

 

מאותו רגע ועד ליציאה להדרן, ספרינגסטין כמו מנסה להסביר למה הוא חייב להמשיך. ב־Backstreets, למשל רואים על המסך כל טיפת זיעה שנופלת מהמצח וכל שריר שרועד בפנים. Wrecking Ball מאחד יותר מ־60 אלף איש בהייד פארק לקראת המלחמות שיגיעו. ואילו Badlands ו־Thunder Road מחזירים את ספרינגסטין מלפני שעתיים וחצי: זה שאף פעם לא ייתפס בלתי מוכן. זה שאף פעם לא יפסיק להאמין.

 

בהתאם, ספרינגסטין פותח את ההדרן באטרף עם המחאה החריפה של Born In The USA. הוא צורח את הסיפור של לוחם משוחרר ואבוד ובאותה התלהבות ושכנוע הוא הגבר המאוהב ועתיר התקווה מ־Born to Run. את Glory Days הוא מנצל לטובת דיאלוג קומי נהדר עם הגיטריסט סטיב ון זנט, מגנט תשומת לב בפני עצמו (ובהופעה של ספרינגסטין זה חתיכת הישג) ועד Dancing in The Dark ו־Tenth avenue Freez-out לא נשארה אפילו חתיכה אחת של דשא שלא נעקרה כי אנשים מגילי 3 ועד 83 לא הפסיקו לזוז.

 

ואז, במקום לשלוח את הקהל לרחובות המתקררים עם חיוך אקסטטי ואוזניים מצלצלות, ספרינגסטין בוחר לעמוד לבדו על הבמה ולבצע את I’ll See You in My Dreams, שהוא הכל מלבד מה שמנגנים בדרך כלל בהדרן שני, כלומר איזו קלאסיקה מנצחת. אבל בשיר הזה ספרינגסטין מספר על החברים שפוקדים אותו בחלומות: הסקסופוניסט האגדי של הלהקה, קלרנס קלמונס (שהאחיין שלו מחליף אותו בכישרון רב), וגם הקלידן הנפלא דני פדריצ'י, או ג'ורג' ת'יס, שהיה השותף של ספרינגסטין בלהקה הראשונה שלו, הקסטילס. אי־אפשר לפצח את ספרינגסטין בלי להבין את מה שגורם לו להביא את המתים שלא עוזבים אותו לפני שהוא יורד סופית מהבמה. ברוס ספרינגסטין יודע יותר טוב מכולם: יום אחד גם הוא יופיע רק בחלומות שלנו.

 

 

כמעט כל קהילת ההיפ־הופ הישראלית מככבת ב"העיר הזאת", סרט שהוא תופעה והברקה מענגת: מעשייה בלשית בסגנון מחזמר מושר מתחילתו ועד סופו | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים

 

ביקורת זו הייתה אמורה להיות מוקצית לפרק החדש ב"משימה בלתי אפשרית", מופע הדאווין השנתי של טום קרוז. קפיצה מקרונות רכבת שמידרדרים אל פי התהום זה באמת יפה, אלא שמסתבר שיש סרט כל כך יותר חי, נושם וכן - גם מבדר - שנוצר פה מעבר לפינה, בתקציב מזערי ממימון המונים באינטרנט: "העיר הזאת".

 

על הנייר, הסיווג הז'אנרי שלו כ"אופרת ראפ בלשית" כולל בתוכו כבר שלוש מילים שרחוקות כמעט במפגיע מהמיינסטרים הישראלי: אופרה, ראפ, סרטי בלש ופילם נואר. לכן גם מדהים כמה הפריצה שלו פנימה לחיינו אפקטיבית: מעל לכל, מדובר בתענוג של סרט.

 

"העיר הזאת", למי שלא עקב - גם אני לא, עד לפני שבועיים - היא במקור הצגת פרינג' שפותחה ב־2012 בתיאטרון האינקובטור על ידי שורת ראפרים מוכשרים כשד, בראשם עמית אולמן, שהוא הבמאי והשחקן הראשי גם בעיבוד הקולנועי (את התסריט כתבו לצידו הראפרים ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי, שמופיעים גם הם בסרט, כמו כמעט כל קהילת ההיפ־הופ הישראלית, כולל טונה). העיקרון פשוט: מחזמר מושר מההתחלה עד הסוף, כמו ב"מטריות שרבורג", וכמעט כולו בחרוזים, שמגיש סיפור מוכר על בלש הרוס (אולמן), פאם פאטאל (מוריה אקונס, בעלת הקול המשובח בסרט), החבר הטוב (ג'יי), הפקד המושחת (אלון נוימן), העוזר של האיש הרע (עידן אלתרמן) וכל שאר קלישאות הפילם נואר שמתכנסות ל־80 דקות מהירות ועקלקלות. השפה היא בן יהודה אבל האווירה שיקגו, וזה עובד מעולה. בסופה של הפרודיה המתוקה והמענגת הזו יש גם הרהור חכם מאוד של אולמן ושות' על מילים ועל האבסורד שבהן והיכולת שלנו לנווט אותן לצרכינו.

 

מודה, אל מול ההשתפכויות של חלק מעמיתיי שמסווגים את "העיר הזאת" כאיזה אירוע קולנועי חד־פעמי, אני מעט רגוע יותר. כי בסוף מדובר קצת במערכון שהשתגע. מערכון מעולה, אבל מערכון. כמו פרודיות נואר אחרות, מ"רוג'ר ראביט" ועד "סקיי קפטן", "העיר הזאת" מתרחש באיזה מרחב דמיוני, מטא־קולנועי, ובמקרה הזה גם ישראלי־בינלאומי, שיוצריו הצליחו לרקוח מבלי ליפול למלכודות סרטי הסטודנטים הנלהבים מדי שעושים פילם נואר מזויף בשקל וחצי (שבחים מיוחדים צריך לתת על כך לצלם מישה פלטינסקי). אם כי בניגוד ל"רוג'ר ראביט", הם לא מצליחים - או מנסים - לרגש ולעשות משהו מעבר לתרגיל המבריק. אבל זו הברקה מפוצצת בכישרון. לא יכול לחכות לסרט הבא של החבורה הזאת.

 

 

 

האיש שכתב את "שטיסל" שוב עוסק בעולם החרדי, והפעם ב"בבצ'יק", הצגה שהיא פנטזיה מצחיקה ומלאת חום יהודי נוסטלגי על מסעדה משפחתית | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

 

יהונתן אינדורסקי הוא אחד מצמד התסריטאים החתומים על הסדרה המופתית "שטיסל", שהציגה בפנינו את העולם החרדי בצורה אנושית ומורכבת כפי שלא הוצגה קודם לכן. המחזה "בבצ'יק" שכתב אינדורסקי, עוסק אף הוא בעולם החרדי, כשבמרכזו סיפור על מאבק ירושה במסעדה ירושלמית קטנה, ששורשיה נטועים בעיירה ביאליסטוק בסוף המאה ה־19.

 

אך בשונה מהסגנון ההיפר־ריאליסטי שאותו נקט בסדרת הטלוויזיה, הפעם בחר אינדורסקי לייצר פנטזיה קומית פרועה, שבמרכזה קללה רב־דורית המונחתת על משפחת בבצ'יק, והגורמת למוות בגיל צעיר יחסית (57) של כל מי שממונה בכל דור לבעלי המסעדה המשפחתית, המתמחה בהכנת קאשֶה.

 

סיפור אגדת הקללה מסופר בפתיחת הערב על ידי גיבור ההצגה, יוינֶה בבצ'יק (ידידיה ויטל המקסים), ולאחר מכן מי שמזכירים לנו אותו שוב לאורך הערב הם שלושת הסבים המתים המצחיקים (אופיר וייל, חי מאור ושאול אנטמן) הנמצאים על הבמה כמעין מקהלה משעשעת. העלילה העיקרית סובבת סביב התחרות בין יוינֶה לבין אחיו חצקֶ'ל על ירושת האב, יודֶל, המתקרב לגיל הגורלי. לתוך התחרות הזו משתרבבות גם דמויות הנשים בסיפור, צמד האחיות מרים וברכה יאפצ'יק, וכן האמא של הבבצ'יקים, מלכֶה, המבינה דבר או שניים על הקללה ועל האהבה.

 

במאמר בתוכנייה מוזכר הדמיון שבין העולם שהמחזה מייצר לבין הסיפורים של שלום עליכם והמחזות המוקדמים של חנוך לוין, אך לי נדמה שהמחזה מזכיר באווירה הפנטסטית־גרוטסקית שלו דווקא יוצר אחר מהעבר - אברהם גולדפאדן, מי שנחשב לאבי תיאטרון היידיש ("המכשפה", "שני קוני למל"). אמנם ההצגה אינה בנויה כמחזמר, אך יש למוזיקה ולריקודים תפקיד מרכזי בהפקה הצבעונית והשמחה, שהעמיד הבמאי נועם שמואל, והסגנון התמים מאוד של הסיפור ועיצוב הדמויות, גם הוא מזכיר את השפה הנאיבית־אירונית של גולדפאדן.

 

לצד ויטל בתפקיד הראשי חשוב לציין את יניב לוי, אורנה רוטברג, אורי גוב, דניאל גל, מאי קשת ורוברט הניג, שכולם עושים עבודה טובה. בסך הכל, מדובר בהצגה מצחיקה, מהנה ומלאת קריצות של חום יהודי נוסטלגי, המשאירה אותנו בסיום עם חיוך גדול על הפנים ורצון עז ללכת לחפש מקום שבו נוכל לטעום קצת קאשֶה אמיתי.

 

 

"החטוף" של גבריאל ממאני מגנה הוא סיפור משפחתי רב־משמעות על הורים פרודים וילדים מתבגרים מאת אחד מהקולות המרתקים בספרות הדרום אמריקאית העכשווית | רן בן-נון | 3.5 כוכבים

 

אשתו של צ'וניו, נהג מיניבוס מלה־פאס, בוליביה, עוזבת אותו כשהיא מבינה שהוא לוזר מוחלט ושכל דבר שהוא יכול לעשות – היא יכולה לעשות טוב יותר. האישה קונה לעצמה מיניבוס משלה, מכסה אותו במדבקות של הבקסטריט בויז ובסיסמה "כשהנסיך מתמהמה, תחגגי עם הצפרדע", ומתחילה לחגוג, יוצאת לחיים חדשים.

 

לעמוד הספר באתר עברית

 

צ'וניו שוקע במרירות וברחמים עצמיים, מסתבך בקטטת שיכורים ובאישון לילה דוחס את שני בניו למונית ונוסע אל הלא נודע. כל זה מסופר בלשון עסיסית, מתפוצצת מעושר, חיות וסקס, מפיו של הבן הבכור, כריסטיאן, שספק נהנה ספק חושש מההרפתקה. וזהו "החטוף", ספרו של גבריאל ממאני מגנה, מהקולות החדשים והמרתקים בספרות הדרום אמריקאית העכשווית.

 

עד מהרה מתברר שהסיפור פה הוא חטיפה מזויפת. אבא רוצה שאמא תעזור לו לשלם את חובותיו, ולכן ביים חטיפה של הילדים ושיכן אותם בביתה של זוגתו הנוכחית. למרבה השמחה, באותו בית מסתובבים כמה ילדים שאפשר לשחק איתם ללא הפסקה, ובהם מתבגר שלובש בגדי נשים, ילדה בת גילו של כריסטיאן שאפשר לשלוח ידיים מתחת לחולצתה, ואפילו אח קטן שניתן לבעוט בו בחופשיות. החיים פשוט מקסימים.

 

החטיפה שאינה חטיפה היא בעצם השתלשלות אירועים שלומיאלית, משעשעת וגם קצת עגומה אם ממש מתעקשים. יותר מכל, יש כאן סיפור התבגרות וחניכה, עם דוק של אפלה וניצול, המתאבך מעל סימני מיניות ראשוניים שהגיבורים נרתעים מהם ונמשכים אליהם בעת ובעונה אחת, מסוקרנים מגופיהם המתעוררים וקצת מזועזעים מעצמם.

 

איך מרגיש ילד ברגע שבו זורחת עליו ההכרה שאביו הוא אפס חסר תקנה? עצב וצהלה משמשים ב"החטוף" בערבוביה, מלווים בתחושת אשמה קלה שכל ילד להורים פרודים מרגיש, ולא משנה באיזה חלק של העולם נולד וגדל. זה סיפור קטן, זעיר ממש, עם עלילה קצרה ומהודקת, אבל מגנה מצליח לדחוס לתוכו רבדים של משמעות - פרספקטיבה של אדם בוגר על ילדותו ממרחק 20 שנה, שמוהלת לתוכה עומק של תוגה קיומית.

 

 

ההייטקיסטים הצעירים ארז שטראוס וליה ספילקין מגישים את "מתחת לחגורה" - פודקאסט על מין בלי מבוכה. בתפריט: מעט גסויות, יותר חוויות | אסף יערי | 4 כוכבים

 

מי לא זוכר את השיחות הנלחשות הראשונות בתחילת גיל ההתבגרות על אהבה, חברות סודית ועל המילה המפחידה מכל – מין. תמיד היה שם נער אחד שהציג את עצמו כמומחה בתחום והכריז בביטחון איך נכנסים להיריון מנשיקה צרפתית. בשנות התיכון והצבא השיחות והדיונים החברתיים קיבלו זווית חדשה עם ההתנסויות האישיות, הגילויים הפרטיים והלחץ החברתי.

 

אבל מה קורה בתחילת שנות ה־20? חלק מהצעירים כבר חוו זוגיות משמעותית, אחרים עדיין מתביישים, ויש כאלה שקופצים ממיטה למיטה כאילו מדובר בספורט אולימפי (או לפחות כך הם מספרים).

זה הגיל שבו אנחנו פוגשים את ליה ספילקין (לשעבר כתבת טלוויזיה ורדיו) וארז שטראוס (פודקאסטר עם ניסיון). כיום שניהם בהייטק, אבל החיבה למיקרופון כינסה אותם להסכת חדש, "מתחת לחגורה", שבו הם "מפטפטים על סקס".

 

שניהם בני 23, לליה יש חבר כבר כמה שנים, וארז מרגיש שצבר מספיק חוויות כדי לדבר עליהן כבעל ניסיון. בפרק הראשון הם מסבירים מדוע בחרו דווקא בנושא המין לפודקאסט שלהם. יש בפרקים מילים "גסות" והתייחסויות למין, אבל גם לא מעט מבוכה, הרבה הומור ומנה של פוליטיקלי קורקט שמונעים גלישה אל האזור הסליזי. הניסיון התקשורתי של השניים בהחלט מורגש.

 

בהסכת מתארחות דמויות שיש להן מה לתרום לנושא, כמו הסטנדאפיסטית אלמוג שור, והשיחה נשארת בדרך כלל בטווח ה"לא צורם". לא מדובר במדריך לשיפור המיניות, או במדור ייעוץ בסגנון ד"ר רות וסטהיימר, אלא יותר בקבוצת תמיכה וירטואלית, שבה המגישים משווים חוויות אחד עם השני, ובעקיפין גם עם המאזינים.

 

מכיוון שסקס הוא מושך קהל מוכר וידוע, אפשר למצוא ברשת הסכתים אחרים בעברית שמעמיקים עוד יותר בתחום, בחסות הפרטיות של האוזניות האישיות, אבל נראה שקהל צעיר יתחבר יותר לחוויה הכוללת שמציעים ספילקין ושטראוס – שמדברים על הכל, מרגע יצירת הקשר, דרך החיבור הרומנטי ועד להנאה האינטימית. אחרי ששור המליצה על מין בדייט הראשון, האורחת הבאה, בר הלפנשטיין גינדי, דיברה דווקא בשבח האיפוק בתחילת הקשר, ושמירת האנרגיה המינית. אחת הסיבות: זה טוב לקריירה.

 

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/0vy18f3HzB7vc6MMojpBke

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/5EA3x5aMUxDiHyikwj4Ff5