ביקורות 27.7

None

 

"ברבי", הסרט המדובר של הקיץ, מרהיב לעין ומצליח לייצר אמירה מתחת לכל מעטה הפאן, גם אם הוא לא תמיד מצדיק את ההייפ ההיסטרי סביבו. מרגו רובי מוצלחת, אבל ריאן גוסלינג לגמרי גונב את ההצגה וראוי לאוסקר | בנימין טוביאס | 4 כוכבים

 

נתחיל בקצת פרופורציות: למרות כל הדברים הטובים שאפשר לומר על "ברבי", כדאי לזכור - למרות הקמפיין השיווקי המוצלח בטירוף שהפך אותה לצו השעה, ההצלחה הקופתית ההיסטרית והביקורות המתעלפות, שחלקן מתייחסות לסרט כאיזה טקסט פמיניסטי מכונן - שהסרט הזה הוא בַּסוף פרסומת.

 

פרסומת גאונית אמנם, שגורמת למותג מיושן לילדים, שחשבנו שאבד עליו הכלח לפני עשורים, להיות שוב קוּל (בדומה מאוד ל"סרט לגו" - סרט שעוד יעלה לנקודת השוואה לא פעם בביקורת זו) - במקרה זה, על ידי הפיכת הערכים הבעייתיים שברבי מייצגת על פיהם. חשוב לא פחות, זו גם פרסומת להוליווד: הנה, תראו אותנו, אומרים האולפנים שהפיקו את הסרט, אנחנו פמיניסטיים ופרוגרסיביים ומעודכנים, ולא פוחדים לשים טקסט חתרני שעוקץ אותנו ואת התרבות האמריקאית/מערבית כולה. אלא שזו חתרנות חלקלקה: "ברבי" הוא קודם כל סרט מכוון מאוד, מהוקצע מאוד, שהופקד בידי במאית עצמאית חכמה (השחקנית לשעבר גרטה גרוויג, שהצטיינה כבר ב"נשים קטנות"), שכתבה את התסריט עם בן זוגה המוכשר לא פחות, נואה באומבך ("חיים בין השורות", "סיפור נישואים"). בשורה התחתונה, הוא עובד נפלא: במהלך שעתיים מרהיבות לעין, הוא אכן הופך את "ברבי" לכל מה שהיא לא הצליחה לייצג עבור דורות קודמים, גם אם המאמץ הזה מרגיש מהונדס משהו.

 

ברבי (מרגו רובי, מפיקת הסרט ואחת הכוכבות החדות בהוליווד) קמה כל בוקר בברבילנד במחשבה שהיא מייצגת העצמה נשית וחיים מושלמים. בנקודה די מוקדמת בסרט היא חווה משבר קיומי, שמלמד אותה ואת שאר הברביות שכל היומרות שלהן לייצג הצלחה נשית הן שקר. היא וקן בורחים למציאות (המעברים בין המציאות לברבילנד הם הקטעים המוצלחים בסרט ויזואלית, ומה שמקסים הוא שהם נונשלנטיים לחלוטין ונראים כסרט מצויר) - ושם שני דברים משתבשים: ברבי מגלה שהיא לא כזה גליק ולא נערצת במציאות של היום, והשני - המצחיק והמהותי יותר - הוא שקן (ריאן גוסלינג) מגלה את קסמי הפטריארכיה והשליטה הגברית בעולם, ושואף להחזיר אותם לברבילנד.

 

ובכן, לגבי גוסלינג וקן: הוא לגמרי גונב את ההצגה, כשחקן וכדמות קומית אדירה, ולגמרי ראוי לאוסקר מבחינתי על מאמציו פה להיראות הכי מטופש שאפשר, ועם זאת מרגש. כוכב "לה לה לנד" עושה פה מעשה כמעט בלתי אפשרי, שמזכיר אולי רק את מה שרקח בן סטילר ב"זולנדר" המופתי: לוקח דמות מטומטמת ונלעגת, עושה אותה מטומטמת עוד יותר ובסוף מצליח לגעת ללב. למעשה, גוסלינג נמצא כאן רמה אחת מעל כל האלמנטים האחרים בסרט, כולל התסריט וגם מי שאמורה להיות לב הסרט - ברבי/רובי. קשה שלא להעריך את החזון של רובי כמפיקה וככוכבת, אבל היא הייתה טובה יותר בסרטים אחרים. למעשה, אני חושד שגם גרוויג ובאומבך מעוניינים יותר בקן כדמות - ובשאלה מה גברים עושים ומרגישים מול העצמה נשית. כשקוראים את הביקורות המשתוללות בארה"ב מצד אושיות ימין קיצוני בפוקס וברשת, מבינים שזו גם הנקודה שהכי מרגיזה אותם בסרט: האם גברים באמת יכולים לעמוד מול נשים שלא סופרות אותם, ולהיות כינור שני בלי להתמרמר? בלי לחשוף יותר מדי, נאמר שנאמבר מוזיקלי שהוא כולו על טהרת גוסלינג הוא שיא הסרט.

 

וכל השאר? מתוק, מקסים ומוצלח מאוד, אבל נא לא להשתגע בציפיות ובפרשנויות. "ברבי" הוא סרט מרהיב לעין וורוד בטירוף (שבחים למעצבים ולצלם הקבוע של סקורסזה, המקסיקאי רודריגו פרייטו, שלרוב מצלם סרטים מדכאים בהרבה וכיף לראות אותו כאן משתחרר). יש לו כמה בדיחות מצחיקות מאוד, כמה קצת יותר צפויות ומתבקשות, וכמה רגעים מטיפניים שאותם לא היינו צריכים או מקבלים לולא היה מדובר בסרט אמריקאי. "ברבי" מאוד ברור ומפורש - מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל - ובכל זאת, יש שירגישו שהאמירות שלו על מקומן של נשים בחברה היום הן לא ברורות מאליהן.

 

מצטיינים נוספים בקאסט הם וויל פארל, בתפקיד מנכ"ל מאטל מטופש לחלוטין שאמור לשלוט על ברבי במציאות, אבל הוא בעיקר קריקטורה של איש עסקים גברי שמשתלב במארג הטענות של הסרט על קפיטליזם וגבריות (באופן לא מפתיע, הוא גילם דמות כמעט זהה ב"סרט לגו" - כן, שוב הוא - ושם זה היה מוצלח יותר); ובמידה פחותה, אמריקה פררה ("בטי המכוערת") כאישה מן המציאות שאמורה לשקף לברבי את הפערים בינה לבין נשיות אמיתית.

 

מה שלי היה חסר טיפה ב"ברבי" - שהזכיר לי גם את "ג'וזי והפוסיקאטס", עוד סרט פופי מתוק שכלל הרבה רגש מתחת לאווירה הקומיקסית בו - הוא קצת מוזרות. קצת סוריאליזם שיבהיר לי שגרוויג, באומבך, רובי ומנכ"לים מהאולפנים וממאטל לא חישבו במדויק, בכל תפנית בתסריט, איך זה ייראה ואיך זה יוציא אותם הכי מתקדמים ומודעים לעצמם. אבל האם, בשורה התחתונה, הסרט ממלא את העסקה שלו בייצור סרט פאן־פאן־פאן שיש בו גם אמירה? בהחלט. כמעט לכולם ולכולן: ממש שווה לראות.

 

"שיקגו", המחזמר הידוע מברודוויי, עולה אצלנו באולם קטן - במרכז ענב - שמדגיש את אופיו האינטימי, אבל עדיין שומר על אנרגיות גבוהות | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

 

 

מרכז ענב הפך בשנים האחרונות לבית חם להפקות מוצלחות של מחזות זמר פופולריים אך פחות מוכרים. בשנה שעברה העלו שם, לדוגמה, הפקה מרשימה של "רנט". הבחירה להעלות השנה את "שיקגו" היא הימור די גדול מבחינתם, כי זהו מחזמר מוכר מאוד, לא רק מהסרט אלא גם מההפקה המקומית המוצלחת בתיאטרון בית ליסין, בכיכובן של ריטה ומיה דגן. הוא אף הוצג בארץ לפני כמה שנים בהפקה אמריקאית מברודוויי, בכיכובה של שירי מימון שלנו.

 

האמצעים העומדים לרשות היוצרים במרכז ענב בכל מה שקשור לבניית שואו בימתי מרהיב צנועים למדי ביחס להפקות הללו. אך מתברר שצמד הבמאים אבישי בן גל ושחר פרץ ידעו להפוך את החסרונות של האולם הקטן שבו הם עובדים ליתרון גדול, כי ההפקה שהם בנו מחזירה את המחזמר הנהדר הזה למקורותיו כמופע קברטי, קצת סליזי וקמפי, המעניק לצופים חוויה של שואו נוצץ, תוסס, מגרה וגם מאוד אינטימי, וזה כל ההבדל.

 

המחזמר שכתבו פרד אב, ג'ון קנדר ובוב פוסי, משלב בין סיפור אנושי פיקנטי על צמד רוצחות המנסות לנצל את המשפטים שלהן כדי להשיג הצלחה ופרסום, לבין ביקורת סרקסטית על תרבות הסלבס האמריקאית. גם בארץ אנו מכירים את השילוב הקטלני הזה בין פשע לפרסום, שלא לדבר על עורכי דין תאבי בצע ותקשורת, כמו בילי פלין, עורך הדין החלקלק המייצג את צמד הרוצחות על הבמה.

 

אמנם ההפקה של בן גל ופרץ סובלת עדיין מכמה בעיות טכניות (בתחום התאורה והסאונד), אבל בכל הקשור לביצוע הבימתי היא מספקת את הסחורה בגדול. זה בזכות להקה צעירה ומוכשרת, שבראשה עומדים יעל דובר (רוקסי), הגר אנגל (ולמה), נדיר אלדד (בילי פלין), תום אנטופולסקי (מאמא מורטון), רותם מלר (מרי סאנשיין) וערן לחמן (איימוס). הכוריאוגרפיה של פרץ מלאת אנרגיה סוחפת. בקיצור, מי שמחפש בילוי קיצי ממוזג ומהנה ביותר, שבו ניתן לברוח לרגע מצרות החיים, יכול לבחור בשמחת "כל הג'אז הזה" במרכז ענב, או כפי ששיר הנושא נקרא בתרגום החדש והמוצלח של עמית מינסטר ואסף לוי, פשוט "תזרום עם זה".

 

בכתיבתה החכמה והמעודנת, מישל דה קרצר, אוסטרלית ילידת סרי לנקה, עוסקת בגזענות ובשנאה בצורה מהפנטת ב"מפלצות מפחידות" | רן בן-נון | 4 כוכבים

 

"מפלצות מפחידות", שם ספרה המהפנט של מישל דה קרצר, אוסטרלית ילידת סרי לנקה, לקוח מהשיר הקלאסי של דיוויד בואי מ־1981. בשנה הזו מגיעה הגיבורה הראשונה של הספר, לילי, אוסטרלית ממוצא ארמני, למונפלייה שבצרפת כמורה לאנגלית. בגלל צבע עורה השחום, היא נראית כמו האלג'יראים, ה"ערבים", המציפים את העיר, מה שמעמיק את משבר הזהות שלה. למה היא כאן? כדי להתרחק. היא משוטטת ברחובות וסופגת תרבות ומבטים, לא נעלבת וכמו גיבורתה, סימון דה בובואר – אף פעם לא פוחדת.

 

לעמוד הספר באתר עברית

 

מעבר לעניין הפוליטי, החברתי והפילוסופי, יש כאן אישה צעירה מאוד עם תשוקות של אישה צעירה מאוד, שמפנטזת על ניק, בן הזוג של חברתה מונה, סטודנטית לאמנות יהודייה וג'ינג'ית חלבית ומעוררת קנאה, שהמלצר הערבי החתיך בבית הקפה חושק בה ולא בלילי, כי הגוון שלה זהה לשלו. יש כאן הפנמה אירונית של הגזענות ומשחק גאוני למדי של דה קרצר ברגשי הנחיתות של גיבורתה. כתיבתה חכמה ומעודנת. היא לא דוחפת לפרצופנו מניפסטים חברתיים, אלא גורמת לנו להתחבר לגזענות הטבועה בכל אחד מאיתנו מתוך ההתרחשות המינורית, האפיזודית. זו דרכו של עולם, זה טבע האדם.

 

ה"מפלצת" השנייה בספר היא לייל, שבעתיד קרוב ודיסטופי מתגורר במלבורן עם אשתו שאנל. אלה כמובן לא שמותיהם המקוריים; הם שינו אותם כדי לנסות להשתלב בתרבות שהופכת לגזענית יותר ויותר מיום ליום, שבה האיסלאם הוצא אל מחוץ לחוק, תוך כדי מגיפה איומה ושואה אקולוגית. ממילא הם בולטים בצבע עורם, אז לייל מאוד משתדל שלא להתבלט בדברים אחרים. בעבודה הוא מקפיד להישאר בדרג ביניים, בעוד המנהלים שמעליו טיפשים ממנו בהרבה, ואת ילדיו הוא מחנך להיות תמיד בין עשרת התלמידים הטובים בכיתה, אך לא בין שלושת המצטיינים – העיקר לא לעורר תשומת לב.

 

הסיפור מגיע לשיא האבסורד כשעל עורו של לייל מתחילים להופיע כתמים בהירים, כאילו הנחיתות היא כבר פסיכוסומטית. ואם הפרק של לילי מעודן יחסית ונוגע ללב, זה של לייל כבר הרבה יותר מרושע ואפל. גזענות ושנאה זה לא משעשע. טוב, אולי רק קצת. 

 

 

מוציאים אותם מהבית, מחזיקים במוסדות סגורים ואומרים שזה הטיפול היחיד שיעזור. הפודקאסט "בית בקצה המסילה" מסע מרתק לתוך מעונות של נערים ונערות במצוקה | אסף יערי | 4 כוכבים

 

הפרויקט "בית בקצה המסילה" מתחיל בסיפורה של עדי, שהוצאה מבית אלים ולא מתפקד בגיל שמונה, עברה במסגרות טיפוליות שונות, ברחה שוב ושוב, הסתבכה בצרות, עד שהגיעה אל התחנה האחרונה לנערות בסיכון – מעון "מסילה", ליד ירושלים.

 

מגישות הפודקאסט קרן נויבך וצליל אברהם לוקחות את המאזינים לתוך מבנה המנזר הישן שבו שוכן המוסד. בתחילה הן מציגות את המקום כסוג של בית סוהר, מקום נעול ומגודר היטב, שגם האגפים השונים בו נעולים ולעיתים גם מכניסים בו נערות בכוח לתוך "חדר פסק זמן" קטן ונעול.

 

אחרי שמתקלפת הקליפה החיצונית של הסיפור ושל המקום עצמו, מצטיירת תמונה פחות קודרת. אל המוסד הזה מגיעות רק נערות שלא הצליחו לשרוד במוסדות אחרים, שהמערכת כמעט התייאשה מהן לגמרי. דווקא כאן חלקן מגלות, גם אם אחרי מסע ארוך וקשה, את הנתיב שיחלץ אותן מעולם של אלימות, פשע ופגיעה מינית לחיים טובים יותר.

 

האפשרות הנדירה שניתנה לעיתונאיות להיכנס אל תוך מעון "מסילה" אמנם לא מספקת כותרות סנסציוניות, אבל ברמה התיעודית יש כאן הזדמנות להסתכל לתוך פינה חשוכה שהיא בעצם כל עולמן של עשרות נערות ששוהות במעון בכל רגע נתון.

 

ההסכת "בית בקצה המסילה" הוא סדרת פרקים שמתפרסמת במסגרת הפודקאסט הפופולרי של כאן11 "חיות כיס", ומוקדש למעונות שבהם שוהים נערים ונערות שהוצאו מבתיהם. השאלה המרחפת כל העת מעל ההסכת היא, האם יש הצדקה לשלול את חירותם של אותם בני נוער למרות שלא פשעו?

 

לפחות על פי הפרק הראשון, ועל אף הפתיחה הקודרת שלו, נדמה שהתשובה היא שאין ברירה. שכדי להציל את חייהן של אותן נערות, שחלקן מתראיינות בקולן, אפשר להגביל את החופש שלהן לפרק זמן מסוים. ייתכן שאחרי האזנה לכל פרקי הפודקאסט תגיעו למסקנה הפוכה, ואולי זאת ההצלחה הגדולה שלו מבחינה תיעודית, שהוא לא בא עם כל התשובות מוכנות מראש.

 

 

אפשר להאזין להסכת באפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/44Mg6W7BrmDtJuuWF7H4b2

 

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/28lt0jn7xl9JygTgTPmemq

 

 

I Inside The Old Year Dying , האלבום החדש של פי־ג'יי הארווי, הוא מסע מעניין בין 12 שירים קטנים וחשופים, וכולל גם תזכורת לזמרת הרוקרית מהניינטיז | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים

 

בעשור הקודם הוציאה פי־ג'יי הארווי רק שני אלבומים. הראשון שהופיע בתחילתו הוא "Let England Shake" האנטי־מלחמתי שזכה אז לשירי הלל (גם מפי כותב שורות אלו) ולכל תואר אפשרי ונותר אחת מהפסגות בקריירה שלה. חמש שנים אחרי פצצת העומק פוקחת העיניים ההיא הגיע "The Hope Six Demolition Project", שהוקלט בפני קהל חי, ועסק גם הוא במחיר המלחמה.

 

מאז חלפו שבע שנים שבהן הארווי הורידה הילוך בכל הנוגע להקלטת חומרים חדשים. היא יצרה מעט פסי קול, ואת פגרת הקורונה היא הקדישה להוצאת גרסאות דמו לאלבומיה הקודמים. הוורסיות העירומות שנחשפו שם כללו כמה הפתעות עבור הקהל האדוק שלה, שהמשיך להמתין בסבלנות לאלבום חדש.

 

רק לאחר שהגברת סיימה לערוך ניקוי יסודי במדפים ובמגירות הארכיון שלה, היא גם הייתה בשלה להתיישב ולהשלים סוף־סוף את אלבום האולפן החדש שלה, "I Inside The Old Year Dying".

במהלך דרכה הארווי החליפה לא מעט סגנונות, השפעות ושותפים, אך בכל תחנה היה זה הקול שלה ששב והתגלה ככלי הכי ורסטילי בארגז שלה. הארווי, שתמיד חיפשה כיצד לצאת מאזור הנוחות שלה, עושה זאת גם לאורך "I Inside The Old Year Dying" היפה.

 

בניגוד לשני קודמיו, "I Inside The Old Year Dying" לא החל את דרכו כתגובה למלחמה. הוא מבוסס על ספר השירה של הזמרת, "Orlam", שיצא לאור בשנה שעברה, וההשפעות על הזמרת־כותבת פה כוללות בין היתר את שייקספיר, ז'אן דארק ומשוררים רומנטיים כג'ון קיטס.

 

אף על פי שהוא בא אל העולם בקיץ, הסאונד שהארווי יצרה לו בעזרת שני שותפיה הוותיקים, פלוד וג'ון פאריש, הוא חורפי (אף שלאחד מהשירים היותר יפים כאן קוראים "August") ודי מינימליסטי – גיטרה פה, פסנתר שם וכמה נגיעות אלקטרוניות מרחפות ביניהם.

 

ואם "ריחוף" היא המילה שמתארת את האווירה הצלילית פה, הרי שניתן לבחור ב"חיפוש" לזו המקשרת בין הטקסטים. התוצאה היא מסע מעניין שמורכב מ־12 שירים קטנים וחשופים, המגיע לשיאו הקצרצר ב־"A Noiseless Noise" החותם. אז נכנסים התופים המהדהדים והגיטרות החורקות שמזכירים לרגע את הארווי הרוקרית של הניינטיז ותחילת המילניום.

 

 

https://open.spotify.com/album/2ik9ifrDdzxRsJU9fy9TFc