ביקורות 17.8

None

זרים שהכירו בילדותם תוהים אם החמיצו את אהבת חייהם ב"חיים שלמים", סרט עדין ויפה, עם דיבור חזק קצת מוגזם על אוסקר. החדש של גל גדות בנטפליקס, לעומת זאת, הוא סרט סוג ב' מבאס עם אקשן סביר מינוס | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים, 2 כוכבים

 

אישה אסייתית־אמריקאית, שהוריה היגרו למערב כדי להעניק לה חיים טובים יותר, מסתכלת אחורה ותוהה "מה היה קורה אילו": מה היה קורה לו הייתה נשארת בקוריאה, ממשיכה להיות בקשר עם אהוב נעוריה, ואם יש לה קשר קוסמי איתו. לא, לא מדובר בתקציר של הזוכה הגדול של האוסקר האחרון "הכל בכל מקום בבת אחת", שסיפר איך מישל יאו בועטת בישבנים והופכת לשפית ולוחמת קונג־פו בממדים אחרים כמעין פיצוי על החיים המשעממים שלה במכבסה אפורה בארה"ב בהווה, אלא בתקציר של הסרט שאולי יזכה באוסקר הבא, "חיים שלמים", שהוא בסגנון אחר לחלוטין, אבל בדרכו לא פחות יפה.

 

חוקרי תרבות לבטח יסבירו יום אחד כיצד קרה שבתחילת שנות ה־20 של המאה שלנו, דווקא מיד אחרי מגפה עולמית שעוררה עוינות וחשש מהבאים מאסיה, הקהל התאהב בגל סרטים על חוויית אסייתים במערב. בינתיים, אפשר ליהנות מהסרט.

 

"חיים שלמים" הוא סרט כל כך עדין שלרגעים נראה שהוא ייעלם. הוא מספר בקצרה וביעילות על חיי צעירה וצעיר קוריאנים בשלושה פרקים. הראשון, המפגש וההתאהבות הראשונית בדרום־קוריאה. השני, יצירת הקשר מחדש בפייסבוק כעבור עשור (והסרט מיטיב לתאר במונחי דור הפייסבוק איך קשרים כאלה במסנג'ר נראים בהתחלה מלהיבים ובאותה מהירות הם נמוגים ונראים לפתע משעממים). והשלישי, והחשוב ביותר, הוא מה קורה כעבור עשור נוסף, כשהאישה הבוגרת (גרטה לי), מקבלת לביקור בניו־יורק את אותו חבר ילדות מקוריאה (תיאו יו), שבעצמו מלא בלבול והתרגשות סביב השאלה אם לא החמיץ את אהבת חייו. יש בעיה קטנה: בעלה היהודי המכיל של הגיבורה (ג'ון מגארו) שמודע לחלוטין לדרמה, ושואף לתת לאשתו חבל לחקור את האהבה שהוחמצה, אבל על ידי כך - בדרך שיש בה גם מניפולטיביות מסוימת ופאסיב־אגרסיב - מנכיח את עצמו במשולש האהבה הזה ולא נותן שיתעלמו ממנו.

 

מודה, עד החלק השלישי, שמתרחש לאורך יממה אחת בלבד בניו־יורק (ומזכיר בכך את סרטי ריצ'רד לינקלייטר, "לפני הזריחה/שקיעה/חצות"), לא הבנתי את ההתלהבות הגדולה של מבקרים בארה"ב ובעולם מסרטה הראשון של המחזאית סלין סונג, שהתגלה בפסטיבל סאנדאנס ומבוסס באופן ברור על חייה. סרטים כאלה מזכירים לי קצת בגמלוניות ובנרקיסיסטיות שלהם במאים ישראלים מתחילים שמציגים סרטים ראשונים עדינים על ילדותם העשוקה, וחושבים שזה הסיפור המעניין בעולם. ואז בסרטם השני אין להם שום דבר לומר.

 

אין לי מושג לאן תלך הקריירה של סונג מכאן, אבל ב"חיים שלמים" לפחות היא מתגלית כבמאית מלידה. בעיקר ברגעים נהדרים של שתיקה רכה, בין שתי דמויות שאומרות כל כך הרבה זו לזו בעיניים בלי להגיד מילה. דווקא הדיאלוגים - בניגוד למצופה בדרמות אינדי אמריקאיות רומנטיות סטייל סרטי "לפני" ו־וודי אלן - הם על גבול הבנאליים, מה שמוסיף לסרט ממד של ריאליזם והיצמדות לקרקע. סונג אינה מתלהמת, והסרט מצליח גם להיות לרגעים מאוד רומנטי וארוטי בלי להראות פיסת עור חושפנית אחת, או אפילו לא לתת לדמויות להעלות מחשבה מינית על בדל שפתותיהם. קצת כמו "מצב רוח לאהבה", סרט עם יותר מנקודת השפעה אחת על "חיים שלמים".

 

אוסקרים ושלל פרסים והשתפכויות עדיין נראים לי כמו הפרזה רבתי במקרה של "חיים שלמים" - אבל במבחן הסרט עצמו, הוא בהחלט נוגע מאוד, ושווה צפייה.

 

לב של אבן

 

אין דרך נחמדה לומר זאת: אם "לב של אבן" הוא המבחן לאן הולכת הקריירה של גל גדות בימים שאחרי "וונדר וומן" - שעוד לא ברור אם הסתיימו - אז יוסטון, ווי האב א פרובלם. זה מדאיג במיוחד כי זבלון הנטפליקס הזה הוא פרויקט שגדות ובעלה ירון ורסנו השקיעו בו את הנשמה כמפיקים, במחשבה שהנה הפרויקט שירים אותה להיות טום קרוז הבא, במקבילה הנשית לסרטי "משימה בלתי אפשרית". זה שגדות ו-ורסנו חושבים הוליווד זה מרשים ויפה - בלי ציניות - אבל מה עם ההשקעה בתוצר?

 

כי "לב של אבן", שהוקף אגב בשת"פ עם דייויד אליסון שהפיק גם את סרטי "משימת", מרגיש בכל רגע כמו בי-מובי, סרט סוג ב'. זה סיפור על מרגלת על בשם סטון (גדות, נו מי?), שבסצינה הראשונה עובדת כסוכנת מתחילה בשירות MI6 הבריטי, אבל - הפתעה! - היא בעצם מרגלת מנוסה בהרבה שעובדת בשירות אחר שהוא כל כך סודי שגם המרגלים לא מכירים אותו.

 

הכל הרבה פחות מתוחכם ממה שראיתם במיליון סרטי ריגול, והכל בשביל להציג רגעי דאווין שבהם כולם נלחמים על השתלטות על מחשב־על (אינטיליגנציה מלאכותית? זה בחדשות עכשיו!) ואיך האקשן? סביר מינוס, תודה ששאלתם. יש סצינה אחת טובה בהתחלה באלפים שמזכירה קצת סרטי בונד מהסבנטיז (את העיקרון הזה גדות ו־ורסנו למדו יפה מבונד - שסצינת האקשן הראשונה תהיה גם הכי זכורה), וכל השאר לא יותר טוב מדברים שגדות עשתה אי אז בסרטי "מהיר ועצבני". נחזיק אצבעות ל"קלאופטרה".

 

"מה קרה לעולם?" היא קומדיה שדווקא לא עוסקת במצב אלא בזוגיות ומשפחה, עשויה היטב, אך די שבלונית ושמרנית בעמדותיה | שי בר-יעקב | 3 כוכבים

 

השאלה הנשאלת בשם המחזה החדש שכתב גור קורן, "מה קרה לעולם?", נשמעת כזעקה היכולה להתאים בצורה מדויקת למצב הרוח החרדתי בישראל כיום. אך מי שמצפה שהמחזה ייגע בבעיות השעה ובמשבר הזהות של החברה הישראלית, עלול להתאכזב, כי הקומדיה המרגשת (כהגדרתה בכותרת המשנה) מפנה את הזרקור שלה לאותה טריטוריה בורגנית בטוחה של קונפליקטים בין הורים מזדקנים לילדים בוגרים, שפגשנו כבר בכמה מהצגות הקאמרי, מ"תחושת בטן" ועד "בואו נפתח את זה".

 

כמו ב"תחושת בטן", ההצגה מתבססת על הליהוק העוצמתי של אודיה קורן ומוטי כץ בתפקידי ההורים המזדקנים והנבוכים, ובדומה ל"בואו נפתח את זה", המחלוקת המרכזית בין ההורים לילדיהם היא סביב הגילוי של מערכת היחסים הפתוחה שהבן והכלה החליטו לנהל בחיי הנישואים שלהם. אותה מערכת יחסים פתוחה היא גם המקור למשבר בנישואים, שגורם לאם לשאול את השאלה המפורסמת לגבי העולם המשתנה. הסיפור מוצג כשחזור אירועים המסופר מתוך השבעה על מות האם, שהיא בעצם הדמות המרכזית, והידיעה על מותה המתקרב מוסיף ממד סנטימנטלי לעלילה.

 

קורן מגלמת את האם הדואגת והמתערבת בחיי ילדיה בכריזמה גדולה, עם החן והחום הטבעיים שלה. על אף התנהגותה חסרת הגבולות, קשה לכעוס עליה. כץ, כבעלה השתקן הנגרר אחריה ושואל שאלות מביכות, גם מגיש ביצוע קומי נהדר. ישי גולן ונטע שפיגלמן, כצמד הילדים הבוגרים, אך עדיין קצת ילדותיים בהתנהגותם, עושים עבודה משכנעת, ואנדריאה שוורץ בתור הכלה הכעוסה, גם היא טובה. שירן בוחניק הצעירה, בתור המלצרית המגניבה המביאה גישה אלטרנטיבית לחיים, היא תגלית נעימה.

 

הבמאית תמר קינן הניעה את הדרמה בקצב טוב על הבמה הפתוחה שעיצב ערן עצמון, המתארת מן סלון ומטבח גנריים, חסרי אופי ייחודי. זה אולי הסימן לבעיה של ההפקה כולה, שעולה ממנה תחושה של קומדיה עשויה היטב, אך די שבלונית. היא קצת מצחיקה וקצת מרגשת, קצת אנושית וקצת מעניינת, אך, בסופו של דבר, היא גם קצת צפויה ושמרנית מדי בעמדות שהיא מקדמת. התחושה היא שאין לה באמת משהו משמעותי חדש לגלות לנו על מה שקרה לעולם.

 

"המלט" של אסף גברון הוא מותחן עתידני המתרחש בשנת 2066, שבה המזרח התיכון הוא איחוד כלכלי חסר גבולות. והוא מהנה מאוד ומעורר מחשבה | רו בן-נון | 4 כוכבים

 

נכס אחד לכל אדם. זו נוסחת החיים הפשוטה בעידן הפוסט קפיטליסטי שבו מתרחש "המלט" של אסף גברון המתכתב, או ליתר דיוק משתעשע, עם הקלאסיקה השייקספירית הנצחית, במסגרת המיזם הספרותי המסקרן "פוסט־קפ" של מכון ון ליר. השנה היא 2066, המזרח התיכון כולו הוא איחוד כלכלי עצום בגודלו וחסר גבולות שבו, בגלל שכל אזרח מקבל את כל צרכיו מהמדינה, נוצר ביקוש עצום לבנייה זולה ומהירה.

 

לעמוד הספר באתר עברית

 

כאן נכנס לתמונה המלט הייחודי, חומר הבנייה החדשני שהמציא עמרם אלאלוף מדימונה, טייקון נדל"ן אימתני. אבל כעת עמרם נופל למשכב ובנו הנאמן עמי מוזעק למיטת חוליו ומגלה קונספירציה אפלה, שלה שותפים אמו, דודו, היועץ העסקי הנכלולי וגם עורכי הדין המרושעים, ממש כמו במחזה הקלאסי.

 

מכאן מתגלגל מעין מותחן עתידני, כיפי להפליא ומלא המצאות מגניבות, שנעות מהטכנולוגי אל החברתי והפוליטי וגורמות לנו לחשוב מה היה אם, ואם אכן יש סיכוי שמזרח תיכון חדש ואוטופי כזה יקום ויתגשם מתוך הביצה הסמיכה שבה אנו מבוססים כיום. במובן מסוים, "המלט" הוא מעין הרחבה של הסכמי אברהם אל עבר מציאות כלכלית הגיונית, טובה, אופטימית ובת־השגה. אם רק נרצה, אם רק נאמין.

 

העידן הפוסט קפיטליסטי אולי שיחרר את בני האדם מהצורך בכסף, אבל הוא לא שיחרר אותם מהיצרים החייתיים, אז עכשיו הם נלחמים על כוח וכבוד. השייחים במפרציות, למשל, הצליחו להנדס את הממשל כך שבכל זאת יצליחו לצבור עוד ועוד נכסים, בעוד שהאב עמרם, שהיה בעד הפוסט־קפ למרות היותו בעל הון, הורעל על ידי שותפיו הקפיטליסטים מהזן הישן. בעולם שסביבם מדברים על הפנאי הארור – יותר מדי זמן פנוי, פחות מדי דברים לעשות, וכך דור שלם הולך ומאבד את שפיותו בענן של שעמום ודיכאון.

 

איך שלא תסתכלו על זה, "המלט" הוא ספר המגויס רובו ככולו לחזון הפוסט־קפ. אבל בתוך המגבלה הקשיחה הזו גברון מצליח לתמרן יפה בין נאומים אנטי־קפיטליסטיים חוצבי להבות לבין עלילה מהודקת וזורמת. קריאה מהנה מאוד, שגם מצליחה לעורר מחשבה. 

 

"אולימפוס", הפודקאסט האולימפי החדש של אורי ששון ואיתן דולפן, מציע ערימות של תוכן, אבל מתקשה להתמקד במה שמעניין באמת | אסף יערי | 3.5 כוכבים

 

הספירה לאחור החלה. בעוד קצת פחות משנה תיפתח אולימפיאדת 2024 בפריז, שצפויה להיות אירוע הספורט המרהיב אי פעם. המיקום המקסים, ההתאוששות ממגפת הקורונה, יכולות הצילום, השידור ועדכון התוצאות, ובמיוחד השעות שמותאמות לקהל ישראלי. אחרי ריו 2016 וטוקיו 2020 (שנערכה בכלל ב־2021), סוף־סוף לא נצטרך להתעורר בשלוש לפנות בוקר כדי לראות ספורטאי ישראלי נאבק על מדליה.

 

בשנה הקרובה נראה את הציפיות והסיקור הולכים ומתעבים, גם אם יש כמה נושאים דחופים יותר על הפרק. כמו המונדיאל, גם האולימפיאדה היא אירוע שחורג מגבולות הספורט, ונשאר כמעט המקום היחיד שבו מדינות העולם מתכנסות לחגיגה ולא למלחמות.

 

ההסכת החדש מבית "הפודיום", אולימפוס, הוא יריית הזינוק במרוץ התקשורתי לפריז. ליד המיקרופון שני מגישים, אחד מהם, אורי ששון, בעל שתי מדליות אולימפיות בג'ודו, הוא שיבוץ כמעט מתבקש. לצידו יושב איתן דולפן, עורך שידורי ספורט וחובב מושבע של המשחקים האולימפיים. דולפן מצטייר כעכבר אולימפיאדות, שמלקט תוצאות היסטוריות ומאושר מההזדמנות לחלוק אותן. דווקא ששון, טירון יחסי בתקשורת, מגלה כישרון טבעי, ומזכיר קצת ג'ודוקא אחר במשקל כבד, אריק זאבי.

 

שני הפרקים הראשונים של ההסכת היו עמוסים במידע, חוויות אישיות ואפילו ניתוחי עומק, אבל נתנו טעימה קטנה מדי ממה שמעניין יותר מהכל, מה שנקרא פעם "סודות מחדר ההלבשה". ששון סיפר קצת על החיים בכפר האולימפי, מפגשים עם יוסיין בולט ונובאק ג'וקוביץ' והתור להמבורגרים במקדונלדס, אבל דולפן החזיר את הדיון למרתון הראשון באתונה ולאולימפיאדה בפריז 1904, שנמשכה כמעט חצי שנה.

 

הפרקים נעו קצת בחוסר סדר בין הזיכרונות הטריים של אורי ששון לאנקדוטות הישנות, כשבתווך הוכנס גם ראיון עם מנהל היחידה לספורט הישגי, בעל תפקיד חשוב אבל לא מוכר, שגם הראיון איתו הזכיר יותר מרוץ מכשולים מאשר תרגיל זורם בהתעמלות קרקע.

 

חובבי ספורט ומכורי אולימפיאדה ימצאו פה המון תוכן מעניין, אבל נראה שצריך לתכנן את הפרקים טוב יותר מראש, להתמקד במה שמעניין, ולהעדיף סיפורים אישיים של ספורטאים אולימפיים מישראל, במיוחד כאלה שלא נשמעו בעבר, על פני מידע היסטורי ותוצאות מתחילת המאה שעברה.

 

 

זמין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/6i5kZ9o98ptlcAwl38TTVS

 

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/2ec8mNmQ4BWx8BpK2kjc7n

 

 

"להחזיק את הלב גבוה", אלבום הבכורה של ענבר ברי רוז שהלכה לעולמה לפני כשלושה שבועות, הוא יומן מסע, המבקש להיאחז בחיים ומספק הצצה כואבת לנפש האדם | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

 

 

לאורך השנים אספתי אל ליבי ואל ספרייתי אלבומים שאליהם הגעתי רק לאחר שיוצריהם כבר לא היו בינינו. ברבים מאלבומי האחרי מות האלו התגלה איזה כאב שקט שמיאן להרפות. וכמו ששרה פעם ירדנה ארזי – המוזיקה בהחלט נשארת, אך מהרגע שמחברים אליה את הסיפור האנושי, חוויית ההאזנה כמו מוכפלת מעצמה.

 

זהו גם המקרה של "להחזיק את הלב גבוה", אלבום הבכורה היפה והעצוב של ענבר ברי רוז, מוזיקאית אינדי ומנהלת סטודיו לסדנאות כתיבה, הלחנה ויצירה בפרדס חנה (וגם אמא לשתי בנות), שנפטרה לפני כשלושה שבועות בגיל 47 לאחר מאבק בגידול הסרטני שבראשה.

 

לאורך השנתיים הארוכות שבהן ברי רוז נלחמה על חייה, היא גם מצאה את הכוחות להשלים את האלבום המאוד מרגש הזה, שהפך מרגע צאתו לצוואתה. בן זוגה גדעון, שהפיק חלק משירי האלבום, והנגנים שפה, נאלצו להתאים את לוחות הזמנים למול מועדי הטיפולים של הזמרת־יוצרת, וההתגייסות־שליחות שלהם סייעה להשלמת הפרויקט. למרות הקשיים והכאבים הממושכים, ברי רוז זכתה להופיע עם השירים, וגם לארח בהופעה החגיגית את עמיר לב המשתתף כאן בשני שירים ("המתנה האחרונה" ו"נגמר העניין").

 

"להחזיק את הלב גבוה" הוא יומן מסע אמיץ וחשוף המבקש להיאחז בחיים, אך בו בזמן הוא גם מפנים שהחול בשעון אוזל במהירות. ולמרות שלא כל 12 שירי האלבום נכתבו במהלך ההתמודדות של ברי רוז עם המחלה, הם מקבלים בשיר הפרידה הארוך שהוא האלבום המיוחד הזה משקל משותף.

 

הטקסטים של ברי רוז רזים וחודרים. ב"איפה היית" למשל, היא שרה־שואלת "איפה היית כשקיבלתי ת'בשורה / איפה היית? התחבאת במגירה?" ב"השמש הגדולה", המגיע בהמשך, היא שרה "את ביקשת חיים / התמסרתי לפחדים / קיבלתי מורה לחיים / נשארתי תקועה בדפוסים ישנים". המוזיקה שמחבקת את המילים שלה מציעה שילוב שורט לב בין נגיעות אלקטרוניות עדינות לרוק רזה, והשירה שלה (שהוקלטה בביתה) נשמעת קרובה.

 

"להחזיק את הלב גבוה", שהופק בסיוע קרן אקו"ם לרווחת היוצר וקידומו, לא מורכב מהחומרים שעורכי הפלייליסטים ברדיו מחפשים, אך הוא מציע משהו חשוב יותר – הצצה כואבת לנפש האדם.

 

 

https://open.spotify.com/album/1WuPX9MmBXr2ntsDquUEm0