קבוצה ללא תירוצים

ביום ראשון פתח ניר סביליה את העונה מול 15 אלף איש בטדי. את החוויה סביליה מתקשה לשכוח ומצהיר: המטרה - אליפות. הכוח - הקהל. תירוצים - אין

אין דבר שמשתווה ל-15 אלף איש עומדים בסוף המשחק, מריעים ולא נותנים לך ללכת. מה שדבר כזה עושה לשחקן עמוק בלב אף אחד לא יבין לעולם.

זה התחיל עם ההפך הגמור. עם לחץ מעיק ודממה שעפפה את כולנו, שחקני בית"ר ירושלים, בחדרי ההלבשה. בית"ר, אותה קבוצה שדיברו כל כך הרבה הקיץ על ההשקעות בה.

עוד רגע מתחילה לה עוד עונה. טדי מלא באוהדים מסורים בצהוב-שחור. אוהדים חסרי סבלנות שרוצים יותר מכל לראות אותנו כבר פורצים למגרש. רגע לפני אני ניגש, מציץ ומתקשה להאמין. הגוף מתמלא אדרנלין, כוחות חדשים, ביטחון ורעב אדיר לניצחון. אין כמו טדי מלא. כאן, אני יודע, יהיה קשה מאוד לקחת נקודות. העונה אין תירוצים. הכל ברור - רוצים אליפות. הגיע הזמן.

את השינוי האדיר שעברה הקבוצה הקיץ מרגישים הכי טוב מבפנים. לכל השחקנים ברור שהשנה כולם יצטרכו להילחם עד טיפת הזיעה האחרונה על מקום בהרכב. אני בטוח שהמלחמה הזאת תעשה לבית"ר רק טוב. תוציא את המקסימום מהשחקנים. אף שחקן לא אוהב לשבת על הספסל, בטח לא אני, במיוחד כשהוא חש צורך ויכולת לעזור. אבל ככה זה. מישהו הרי צריך לקבל החלטות. במקרה שלנו קוראים למישהו הזה אלי גוטמן. אני מכיר את אלי לא מהיום, ומעריך ומכבד אותו, גם אם לפעמים לא ממש מסכים איתו. אני יודע שקודם כל עומדת לנגד עיניו טובת הקבוצה.

קשה לי להגיד שאהבתי את החילוף שלי נגד הפועל פתח תקווה, אבל מזמן למדתי שזה חלק מהמשחק. עובדה – ניצחנו, ובגדול. אני מאמין שגם לי היה חלק בזה.

עונת כדורגל ארוכה וקשה התחילה השבוע. למרות שאני שמח שפתחנו אותה ברגל ימין, אני לא משלה את עצמי. הדרך עוד ארוכה וקשה. שום דבר לא סגור. בית"ר אומנם התחזקה בקיץ, אבל היא בהחלט לא הקבוצה המועמדת היחידה לתארים. הרבה מאוד תלוי ברוטציה בין השחקנים. אני מכיר את גוטמן. הוא כבר יודע מה לעשות. אצלו הכל מתוכנן ומחושב מראש.

עכשיו, מה שנשאר לנו הוא להציג יכולת משכנעת גם נגד צפרירים חולון. כולנו יודעים שכל משחק הוא מלחמה קטנה והכל אפשרי.

להבדיל מקבוצות אחרות, בבית"ר ירושלים מודל 2001 אין תירוצים. הכסף הושקע, הקהל חם והכל מוכן להישגים. כדי לזכות באליפות צריך לנצח קבוצות קטנות כגדולות. ביום ראשון אירחנו בבית קבוצה גדולה - והצלחנו. בשבת נפגוש את צפרירים, שאולי על הנייר נחשבת קטנה, לעוד מבחן אמיתי. אני מקווה ששוב נצליח וששוב יהיה גם לי חלק באותה הצלחה.

לכל כדורגלן, גם למצליחים ביותר, יש רגעים קשים. רגעים שבהם ההצלחה נראית רחוקה מתמיד. רגעים שבהם ההר נראה גבוה. כשאני נקלע לאחד מאותם רגעים, אני עוצם את העיניים ונזכר בעשרות אלפי פרצופים בצהוב-שחור שרוצים בדבר אחד - בהצלחתך. רגע אחר כך אני פוקח את העיניים ושוב מוכן להילחם. עד הסוף.