ביקורות 7.9

None

 

צילומים יפהפיים של הרי האלפים וסצנות ארוכות של מלאכת הטיפוס. "ההר" הוא סרט צרפתי מיוחד ששווה להשקיע בו | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים

 

כשצופים בתמונת הר ענקי, מושלג ומלכותי - רבים מאיתנו אומרים שהם חולמים להגיע לשם, לפסגה. מעטים מאיתנו עושים זאת. הר הוא כמעט מטפורה בהגדרה, והביטוי הכי ישיר וויזואלי לאפסות האדם מול הטבע. אבל אלפיניזם - מלאכת טיפוס על הרים - דורשת כוח פיזי, התמדה, וגם אומץ. רובנו מסתפקים ברכבל.

 

את הרגע הזה, של להפוך מצופים על ההר לאלה שאשכרה מטפסים עליו, מצליח לבטא באופו מושלם תומא סלבדור, הבמאי והשחקן הראשי של הסרט הצרפתי הכה מיוחד "ההר". העלילה מינימליסטית במכוון: פריזאי בן כ־50, טיפוס מתבודד ואפור בכל מובן, גם בשערו הכסוף, מגיע לכנס בעיירת הסקי המפורסמת שאמוני באלפים. בשלוש הדקות הראשונות בסרט, הוא צופה בהרים מסביב למון בלאן והם קוסמים לו. וכך, הופ, הוא מחליט בלי סיבה ממשית להישאר, להפוך למטפס שפחות או יותר מתבודד על ההר, מתנתק מחברת בני האדם. המשפחה והעבודה והחברים באים ומנסים לשכנע אותו לרדת, אך הוא בקול עדין עונה להם: "לא תודה". בהמשך נוסף לסיפור ממד מיסטי יפהפה, שכמו הגיבור שלו לא באמת מוסבר. אני אהבתי גם את זה. הסרט מגיע אלינו ממסגרת "שבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן. זו מסגרת צדדית בפסטיבל האמנותי החשוב בעולם שמוקדשת לבמאים מיוחדים באמת, קרי זו האלטרנטיבה של האלטרנטיבה. משעשע שהדבר המרכזי שאפשר "להזהיר" לגבי סרט שבמרכזו טיפוס הרים הוא שמדובר בסרט "למיטיבי לכת". סצנות ארוכות בסרט מוקדשות למלאכת הטיפוס, הקמת האוהל, חקירת ההר, ואילו אחרות פשוט ליופי האינסופי של האלפים המרהיבים. ובעיקר - יש בו הרבה שקט. למרות יומרותיו, יש בו גם משהו צנוע.

 

לי הוא הזכיר סרטים חידתיים שמדברים על יחסי האדם והטבע ומוסיפים לו ממד מיסטי או אלוהי, במיוחד את "חיבוק הנחש" המופתי מקולומביה מ־2015 (אם תרצו, "ההר" בג'ונגל), וגם חלק מסרטיו של ורנר הרצוג. אם כל השאלות הללו על הטבע והעולם שבו אנו חיים מרתקות אתכם, אם נופי האלפים קוסמים לכם (יש פה כמה שוטים מטמטמים ביופיים, חלקם צולמו גם עם מל"טים) ואם יש לכם טיפה סבלנות - מומלץ שלא להחמיץ.

 

 

מיה דגן ואמיר קריאף מרשימים מאוד ב"אמצע", הצגה איכותית ומעוררת מחשבה על האתגרים בזוגיות של אמצע החיים | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

 

מחזות על זוגיות רומנטית לרוב עוסקים בשלב ההתאהבות, או בשלב הפרידה. אך המחזה "אמצע" מאת דיוויד אלדרידג' הבריטי עוסק בשלב הביניים, המשבר של אמצע החיים, של אמצע מערכת היחסים, כשהאהבה כבר לא סוחפת והשגרה שוחקת, והמתחים הנמצאים מתחת לפני השטח צפים ועולים. יחסינו לאן? זו השאלה שעולה בהצגה הזו, העוסקת בזוג הנשוי באושר סביר, לכאורה, כבר 12 שנים, ונתקע לילה אחד במטבח ביתם המטופח לשיחת נפש שזמנה הגיע.

 

הטריגר לשיחה הוא ההודעה של האישה, מאגי, שמודיעה לבעלה, גארי, שכבר אינה אוהבת אותו. הוא ינסה להתחמק מהידיעה בדרכים שונות ולהסיט את הנושא, ואחר כך ינסה לדבר על אמצעים להעשרת חיי המין שלהם (בסגנון גברי טיפוסי, המבלבל בין סקס לאהבה). היא תחשוף בשלב מסוים שהיא כבר פגשה מישהו אחר, שהיא חשה כלפיו רגשות, אך טרם מימשה את המשיכה שלה אליו. בין לבין יעלו נושאים מוכרים מהחיים הזוגיים, כמו התסכול שלה על כך שוויתרה על הקריירה שלה לצורך גידול הילדה שלהם, או התחושות שלו שהוא כבר לא עומד בתחרות מול הגברים הצעירים האחרים במקום העבודה שלו. בסוף יבוא גם רגע של התפרצות יצרית הרסנית, אך הוא רק יסמל את העובדה שאולי לא הכול אבוד ושהזוג עוד יכול לשרוד את המשבר הזה. הסוף נותר פתוח, כיאה למחזה המגדיר עצמו כ"אמצע".

 

זהו מחזה אינטימי ומרוכז, שעיקר כוחו באמינות הדיאלוגים שלו. הבמאית איה קפלן הצליחה לשמר את הדיוק הזה ביחסים ובהתנהגות על הבמה הריאליסטית הנקייה שעיצבה סבטלנה ברגר. בעיקר היא הוציאה ביצוע רגיש וחשוף מצמד השחקנים, מיה דגן ואמיר קריאף, הבונים כאן קונצרט קאמרי מרשים, הנע בין רגעי הומור לכאב ובין הבעות אהבה נואשות לרגעי כעס ותסכול. אמנם נכון שיש משהו קצת מוכר ולעוס בסיפור הזה של הזוגיות הנשחקת, ושאין בדרמה של אלדרידג' תובנות משמעותיות פורצות גבולות, אך מה שיש בשפע זה חומר דרמטי אנושי מדמם מהחיים על יחסי גברים ונשים, המשמש כבסיס לשני שחקנים בשלים ליצירת ערב מרגש של תיאטרון איכותי ומעורר מחשבה.

 

 

השירים הנצחיים של קווין עושים את העבודה ב-We Will Rock You, המחזמר הבריטי המהנה שהגיע אלינו לביקור, גם אם העלילה חלשה למדי | יואב בירנברג | 3.5 כוכבים

 

את השירים הנהדרים של קווין אי־אפשר להרוס, גם אם מתאמצים לתפור להם סיפור עלילה רדוד, שמזכיר לפרקים את הפסטיגל או שאריות מכובסות ממחזמר חנוכה שנכתב בשלושים שניות על ידי תוכנת מחשב. אבל מי שבא למשכן לאמנויות הבמה כדי לצפות במחזמר הבריטי We Will Rock You המבוסס על להיטי קווין שנכתב בידי בן אלטון יחד עם בריאן מיי ורוג'ר טיילור לא ציפה ליותר מזה. הוא ציפה לשמוע חלק מפסקול חייו, וקיבל אותו בנדיבות. עובדה, כמעט כולם, גם אני, הצטרפו לשירים של הלהקה, מחאו כפיים בהתלהבות, או הדליקו את נורות המכשירים הסלולריים. הביטוי "בלבולי תחת" (בעברית) ואזכור שמה של עפרה חזה גרמו לקהל גם לחייך.

 

העלילה מתקיימת בעולם הנשלט בידי חברה בשם גלובלסופט, שאסרה על יצירת מוזיקה מקורית ומתכנתת את האזרחים להיות ברגים נטולי ייחוד במערכת. נכון שהעלילה במיוזיקלים שמבוססים על שירים היא לא הדבר החשוב בעולם, אבל כאן היא הכריזה סופית על פשיטת רגל. גם במאמא מיה ובמרי לו לא מדובר במציאות תיאטרלית נשגבת שעולם התרבות לא יכול להתקיים בלעדיה, ועדיין הסיפור הרומנטי המתקתק במאמא מיה מתאים לשירי הפופ של אבבא כמו כפפה ליד, והסיפור של מרי לו האבודה גורם לך לרצות לחבק אותה למרות אוסף הקלישאות שפזורות בנדיבות לאורך המחזמר.

 

למרבה השמחה ב־We Will Rock You יש אזכור לרוב השירים הבאמת נהדרים של קווין. אמנם כמה מהלהיטים – ביניהם Don't Stop Me Now ו־Love of My Life – קיבלו זמן במה מביך (ככה זה כשמנסים לדחוס כמה שיותר שירים), אבל גם על זה אפשר לסלוח ליוצרי ושחקני ההפקה. חבל רק ש־Don't Stop Me Now קיבל בקושי דקה.

 

רוב השחקנים עושים עבודה טובה בביצוע השירים, אבל קשה שלא להתגעגע להרמוניות האלוהיות של המקור ולקול האדיר של פרדי מרקורי. הסולן סטיוארט בראון היה בינוני למרבה האכזבה. מי שבלטה מעל כולם הייתה הכוכבת שמשחקת את סקראמוש, הדמות הנשית הראשית, ששרה ושיחקה ברמה אחת מעל כולם.

 

כשחזרתי הביתה, מיהרתי להאזין לפרדי מרקורי והחברים, ולהתענג על השירים האלוהים של קווין שעות ארוכות. באמת מי צריך יותר מזה.

 

 

"הסודות שהקרח שומר" של אריקה פרנזיק הוא מותחן מדעי למחצה וחביב להפליא שמתרחש בערבות קרח באמצע שום מקום. ברקע: מוות מסתורי שמעלה סודות מהאוב | רן בן-נון |  4 כוכבים

 

ואל, בלשנית המתמחה בשפות נורדיות מתות מאוניברסיטת בוסטון, ואגורפובית חרדתית באופן קיצוני, מגלה שאחיה התאום האהוב, אנדי, מת במפתיע. אנדי היה חוקר אקלים בתחנה מרוחקת מול חופי גרינלנד, אבל כעת וואיט, שותפו למחקר, פונה לוואל בעניין אחר לגמרי: ילדה בת שמונה או תשע שנמצאה קפואה בקרח, הפשירה והתחילה לדבר בשפה לא מוכרת.

 

וואיט מבקש מוואל להצטרף אליו בתחנת המחקר, אבל ואל מעולם לא עזבה את מסצ'וסטס. מצד שני, בן הזוג שלה נפרד ממנה לאחרונה, אביה גוסס מסרטן במוסד, והיא בודדה לגמרי, לפני שנת שבתון. אז היא בולעת ערימת כדורי הרגעה, שותה קצת וטסה לשבעה שבועות בחברת חמישה בני אדם בלבד באמצע שום מקום, 1,300 קילומטר מהחוג הארקטי, ומה שיעבור עליה שם מרכיב את עלילת "הסודות שהקרח שומר", מותחן מדעי למחצה וחביב להפליא מאת אריקה פרנזיק.

 

לעמוד הספר באתר עברית

 

כתאומים, ואל ואנדי חלקו תמיד את אותה מחלת נפש, שהתבטאה אצל כל אחד מהם בצורה שונה – היא בחרדה, הוא במאניה דפרסיה, שמשערים שגרמה להתאבדותו, כשיצא לבד אל השממה הקפואה, מינוס 50 מעלות, כשלעורו תחתונים בלבד. במוחה המסויט של ואל עולות שאלות לא פשוטות בנוגע למותו של אחיה, שמתעצמות על רקע אישיות המסתורית של וויאט, שאולי ראה באנדי סוג של מתחרה או יריב עיקש. אבל עם כל הכבוד למתח החידתי הזה, בלב הספר נמצא תהליך שבירת הקרח המסקרן שבין הילדה המסתורית הקפואה לשעבר והמבועתת לחלוטין, לבין המדענית המסויגת, הרדופה בשלל סיוטים משל עצמה.

 

בתוך רצפים של תמונות סוריאליסטיות מרהיבות ונוף חייזרי, שוואל קוראת לו "האינסופי" והוא בעצם ישות בפני עצמה ודמות מרכזית בספר, פרנזיק מגלגלת עלילה בעלת אלמנטים של מדע בדיוני ספקולטיבי, שהמופרכות הקלה שלה רק מוסיפה להנאה מקצב ההתפתחויות המהיר. כמותחן מדעי מודרני, "הסודות שהקרח שומר" אולי לא מבריק כמו "אנומליה" של ארוה לה טלייה, למשל, אבל הוא בהחלט מהנה בדרכו הישירה והצנועה. 

 

 

השביתה הגדולה בהוליווד הביאה את מגישי תוכניות האירוח המוכרים ביותר להתאחד לפודקאסט Strike Force Five, שכל הכנסותיו לטובת העובדים השובתים. וזה גם מצחיק | אסף יערי | 4 כוכבים

 

פודקאסט שבו משוחחים חמישה גברים מובטלים בגיל העמידה על הגעגוע למקום העבודה, איך הם מעבירים את הזמן ומה מצחיק אותם בימים אלו, לא היה מזנק לראש מצעדי ההשמעות ברחבי העולם.

אבל אם הגברים האלה, במקרה, הם חמשת מגישי תוכניות אירוח מובילים, וכולם מוכשרים בזכות עצמם, זה כבר סיפור אחר. שביתת התסריטאים והשחקנים בארצות־הברית, שעצרה את כל תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בתחילת חודש מאי, הוציאה לאבטלה ממושכת גם את מגישי תוכניות הלייט־נייט. אחרי ארבעה חודשים של שיעמום, לצד הצורך לשלם את שכרם של הצוותים שעובדים על התוכניות, החליטו חמישה מהמגישים המוכרים ביותר, להפוך את קבוצת הווטסאפ שלהם לפודקאסט זום, שכל הכנסותיו יוקדשו לטובת השובתים.

 

שם הפודקאסט Strike Force Five הוא משחק מילים בין שם של חבורת גיבורי־על ל"חמישיית השובתים", והוא באמת שם קבוצת הווטסאפ שהקימו.

 

התוצאה: הזדמנות נדירה להאזין במקום אחד לג'ימי פאלון, ג'ימי קימל, ג'ון אוליבר, סטיבן קולבר וסת' מאיירס, שהיו מצמידים למסכים מיליוני צופים כל ערב. האחווה הגברית הלבנה, שהגיוון היחיד בה הוא המבטא הבריטי של אוליבר, מעבירה בכל פרק שעה של שיחות הומוריסטיות, אנקדוטות, ירידות הדדיות וקריצה למפרסמים, שגם הם דמויות מוכרות ומושבתות מהוליווד, כמו ג'ורג' קלוני וראיין ריינולדס.

 

כבר בפרק הראשון מציין מאיירס את החיסרון הגדול של ההסכת, לעומת המונולוגים המושחזים שלהם בטלוויזיה – אין להם כותבים, והם צריכים להכין את כל החומר בעצמם. אפשר להוסיף שמורגש גם חסרונם של במאי ועורך ראשי, כשהדוברים חורגים מהליין־אפ, נכנסים אחד לדברי השני, ומשתעשעים עם מכונת אפקטים כמו תיכוניסטים שמקליטים פודקאסט במקלט של הבניין.

 

ובכל זאת יש קסם במפגש החריג הזה, שחושף גם את היחסים החמים בין המגישים המתחרים, בניגוד למלחמות האכזריות בין ג'יי לנו, דיוויד לטרמן וקונאן אובריין. חוץ מהווידוי המשותף של כל החמישה, על כך שרבים טועים לחשוב שהם יהודים, הסיפור המנצח של הפרק הראשון שייך ללא ספק לקולבר. הוא מספר איך הגיעו לידי אמא שלו המכנסיים של אנסטסיו סומוסה, הרודן לשעבר של ניקרגואה. נושא טוב לבדיחות, והחברים שלו לא מפספסים, או מצנזרים, אף אחת מהן. 

 

אפשר להאזין בכל האפליקציות או באתר

https://open.spotify.com/show/3YnUJC2alA6I1F2V7CdDa2

 

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/4VSmJ166FI4unQWuxlHeoN

 

 

היפ־הופ ישראלי זה לא רק טונה ורביד פלוטניק: סגול 59 הוותיק חוזר עם אלבום חדש ויפה - "דינוזאור מילינאל ", ולא מהסס להביע דעות פוליטיות | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

 

במוסף שבו אתם קוראים כעת, חגגו לא מזמן יום הולדת 50 להיפ־הופ. המסע המוזיקלי־תרבותי שהז'אנר עבר בארצות־הברית בחצי המאה האחרונה משולי השוליים אל המיינסטרים, עד שהפך בחלקו ל"היפ־פופ", מרתק.

 

גם בארץ הז'אנר עשה מסלול דומה, אם כי קצר בהרבה: מהימים שבהם הוא עוד נחשב לנישה מחתרתית שחברות התקליטים הגדולות דאז לא ממש ידעו כיצד לגשת אליו, ועד לדואופול המאוד מצליח של טונה ורביד פלוטניק של היום.

 

אך ההיפ־הופ הישראלי הוא ממש לא רק שני אלו, ולצידם ממשיכים לפעול עוד כמה שמות ותיקים יותר עם ראש קצת אחר. אחד מהם הוא סגול 59 (או חן רותם לפי מה שמופיע בתעודת הזהות שלו), שחוזר כעת עם אלבום חדש ויפה - "דינוזאור מילינאל".

 

סגול/רותם הוא גם אמן פוליטי, כזה שמתייצב באופן קבוע על הבמות בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית, בזמן שאחרים בוחרים לשתוק, או מקסימום לשיר משהו מאוד לא מחייב על הכוח שבאחדות. הגישה האקטיבית הזו של עמידה על האמת, שהיא מתכון בטוח לאובדן קמפיינים מניבים, מופיעה למשל ב"אאוטסיידר" שבו משתתפת הראפרית העכואית סאפאא' חתחות ששרה בערבית ("כתבתי בחדר שורות כשהם קנו מותרות / דוברים של המשטר, היום הם שופרות").

 

מופע פוליטי־חברתי נוסף של סגול/רותם מגיע מיד לאחר מכן ב"עד הכדור האחרון", שבו הוא מפרק לגורמים את המוטיבציה לפעולה של נבחרי הציבור שלנו. הטקסט החריף שלו עוסק רובו בשחיתות, בגזענות ובשליטה ("יושבים על החרדות של כולנו ואין לברוח / בדרך לשליטה אבסולוטית במוח").

 

למרות העיסוק שלו בעוולות חברתיות ובפוליטיקה, סגול/רותם לא עובד רק בלבאס לכם את היום. השורות שלו קולעות וקולחות, הביט מחזיק היטב את העסק, והסימפולים האולד־סקוליים שלו נהדרים.

בזכות אלו ובעזרת האורחים הרבים שקפצו לבקר ב־12 השירים שפה (ובהם אורי שוחט, סאבו, אברי ג'י ושירוטו, צוקוש, שרק, ג'ני פנקין, לוקץ', מאור אשכנזי ועמיר לב) "דינוזאור מילינאל" מתגלה כמסיבה שמחברת יפה בין הישן לחדש.

 

דינוזאור? אולי, אבל גם אחד שיכול ללמד כל מילניאלי שיעור או שניים בחיבור בין מילה לבין ביט. 

 

https://open.spotify.com/album/076zgO2CEapVa1TNTJxf9z