ביקורות 5.10

None

למרות העננה המוסרית שעוטפת אותו, "עניין של מזל", החדש של וודי אלן, עם אמירה מטרידה ברוח "החטא ועונשו", הוא סרטו הטוב ביותר בעשור וחצי האחרון. מזל שהוא עבר לצרפת | בנימין טוביאס | 4.5 כוכבים

 

זה כבר ממש לא נעים: מאז "פשעים ועבירות קלות", וודי אלן מקפיד לביים בין הקומדיות שלו גם מותחנים בהשראת "החטא ועונשו" על אנשים עשירים, מכובדים, שמבצעים פשע ולא נתפסים. כאילו הבמאי שעננת ההטרדה של בתו מעולם לא עזבה אותו זועק שוב ושוב "עשיתי את זה!"

 

בפעם האלף, אין לי מושג אם אלן באמת ביצע את הדברים הנוראים שמייחסת לו בתו דילן, ונראה שלעולם לא נדע. אבל גם אם מדובר באדם איום, בגיל 88 מדובר עדיין בבמאי מצוין. ספציפית ב"עניין של מזל", סרטו הצרפתי הראשון, הוא חוזר לשיא הכושר כדרמטורג וכיוצר עם הבנה מעמיקה באירוניה של החיים. והפעם יש טוויסט בהשוואה למותחניו הקודמים סטייל "נקודת מפגש": הפוקוס שלו הוא לא בפושע, אלא בקורבנות - שגם הם בעולם של אלן לא כאלה תמימים.

 

"עניין של מזל" מתחיל בכלל כדרמת משולש רומנטי מאוד פריזאית: במרכזו אישה אמידה ואינטלקטואלית למדי (לו דה לאז'), בעלה התעשיין המליין שמנופף בה כפרס (מלוויל פופו) וחבר ילדות שהפך לסופר חולמני ונתקל בה במקרה ברחוב (נילס שניידר). ויש דמות רביעית (ולרי למרסייה) שבחצי השני של הסרט - המותחני - הופכת בכלל לגיבורה. כולם מעולים. ובניגוד למותחניו האחרים, שקצת חזרו על עצמם, כאן הסרט נהיה בהדרגה אבסורדי לחלוטין ואומר משהו יותר שובב (וגם מטריד) על חטאים ועונשם. לא אספיילר. התוצאה היא סרטו הטוב ביותר של וודי בעשור וחצי האחרון, שבו מתברר שגם העשייה בגלות עשתה לו טוב (בארה"ב מסרבים לממן לו סרטים).

 

אחרי שסרטיו האמריקאיים נטפו מזיוף וניתוק של במאי זקן, לפתע, כשהוא מביים בשפה זרה, משהו בסרט שלו נהיה חי ומרגיש לשם שינוי אותנטי וכן. הסיבה: וודי אמנם לא מדבר צרפתית (את התסריט כתב באנגלית והוא תורגם), אבל כן מדבר שפה נוספת, בינלאומית - שפת האלפיון העליון. אלן, שהתרועע עם כל המי ומי באליטה של ניו־יורק ב־60 השנים האחרונות, כולל עם ג'פרי אפשטיין (איכס), מכיר את כל הניואנסים של העשירים, המזוהמים והמושחתים. אלו שיכולים לפשוע מתוך תפיסה שלעולם לא ישלמו מחיר כבני תמותה.

 

אולי זה נכון גם לגביו. ואולי גם מגעיל אתכם ללכת לסרט של אדם ספק מוסרי כזה. לגיטימי. אבל מה לעשות, הפעם וודי פגע בול.

 

 

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר שננעל אתמול לא פחד להעלות לקידמת הבמה סוגיות שמפלגות בימים אלה את החברה הישראלית | שי-בר יעקב | 4.5 ככובים, 4. כוכבים | 3.5 כוכבים

 

"עמירם"

 

פסטיבל עכו סיפק השנה מגוון יצירות הנוגעות בקונפליקטים המשסעים את החברה הישראלית כיום. המרשימה מביניהן הייתה "עמירם", הצגה פיוטית המנסה להתחקות אחר נפשו המיוסרת של בחור צעיר השומע קולות, ומתלבט אם לצאת ולעשות מעשה קיצוני. למי שמחפש את המקבילה של סיפורו במציאות, ניתן לזהות את קווי המתאר של מחולל הפיגוע של הטרור היהודי בכפר דומא. אך הדרך המתוחכמת שבה המחזאי, עדו סתר, והבמאית, יעל גולדברג, בנו את הדרמה מכריחה אותנו בשלב הראשון להזדהות עם הבחור המתייסר. בשלב מאוחר יותר הם מציירים לנו פורטרט מאיים של עתיד דיסטופי, שבו עמירם הופך למנהיג פוליטי, ובסיום חוזרים לעבר לקטע מצמרר, שהוא דיאלוג בחלום בין עמירם לבין התינוק הערבי, שהוא עומד לרצוח. ביצועו הרגיש והמרוכז של אורי סממה בתפקיד הראשי, כמו גם הליווי המדויק של שאר הצוות, הופכים את ההצגה המהפנטת הזו לחוויה מרתקת ומבעיתה.

 

"ירייה בואדי"

 

אם "עמירם" ניסה לצייר לנו תמונה עתידנית קודרת, הרי ש"ירייה בואדי" מאת רועי מלכה משחזר פרשה כאובה מהעבר - המשפט של דוד בן הרוש, מנהיג מחאת ואדי סאליב שפרצה בחיפה ב־1959. העיבוד הדוקו־דרמטי מצליח לצייר לנו את הדמויות הפועלות ואת ההתנגשות המתעצמת בין החוק לבן הרוש בצורה אינטליגנטית ומשכנעת. הדרמה מבוימת ומשוחקת היטב על ידי אנסמבל מלוכד בהנהגת אורי סעדה המרשים, שמצליח לייצר פורטרט אנושי מרגש ונוגע ללב של אדם הנדחף לקצה על ידי כוחות ממסדיים גזעניים ומניפולטיביים. התוצאה היא הצגה חזקה ומעוררת מחשבה.

 

"דרכון מנגאלי"

 

"דרכון מנגאלי" היא הצגה בסגנון יותר קומי, שיצר המחזאי והשחקן עלא דקה, העוסקת בצורה אלגורית במאבק הדור הצעיר הערבי־ישראלי להשתחרר מהצל המאיים של העבר הפלסטיני. את ההיסטוריה הזו מייצגת האמא של הגיבור, ווטאן (מולדת בערבית), המחפש עתיד עם יותר פוטנציאל במקום אחר, והולך ומסתבך בתוכנית הזויה לקבלת דרכון של מדינה זרה ומוזרה. הקומדיה האבסורדית זוכה לביצוע רב חן של דקה עצמו ביחד עם חנה אזולאי־הספרי, זאב שמשוני ואלמוג רוזני. התוצאה הסופית היא הצגה מקורית ומשעשעת, שמאחורי חזותה הקלילה מסתירה אמירות מתוחכמות, אך יכלה גם ליהנות מקצת עריכה והידוק יותר מוצלחים.

 

 

להקת מיוז, שפעם סומנה בתור היורשת של רדיוהד ומאז קצת הידרדרה מבחינה מוזיקלית, עדיין מספקת את הסחורה בגדול על הבמה | עינב שיף, לונדון, 4 כוכבים

 

עבור הרכבים כמו מיוז הומצא הביטוי "להקת הופעות", שהמשמעות העמוקה שלו היא שלא צריך להיות מעריץ אדוק כדי ליהנות מהופעה שלהם, או לחילופין לא להתבאס מההידרדרות העקבית ואף התלולה באיכות החומרים. במקרה של מיוז, שהתחילה בתור אחת הטוענות לכתר של רדיוהד והפכה להכלאה ביזארית בין קווין לאבבא, זה גם אומר להתמודד עם הפרדוקס האירוני: להקה שכל הזמן קוראת בטקסטים להתקומם נגד כל סוגי העריצות והעדריות, אבל כל הקסם בשואו הוא להתמסר עם הקהל לפולחן הנפת הידיים ושאגת הפזמון בזמן שהתאורה נותנת בראש והסולן, מת'יו בלאמי, עושה פוזות עם הגיטרה.

 

אם כן, בהנחה שלא לוקחים יותר מדי ברצינות את הלהקה שלוקחת את עצמה ברצינות שגורמת לבונו להיראות כמו סטנדאפיסט, חוויית הארנה של מיוז היא מהמספקות ביותר שניתן למצוא כרגע: מעיצוב הבמה המרשים והגרנדיוזי דרך קטעי הווידאו שמופיעים בין השירים ועד השימוש התכוף בקונפטי או שלג מדומה, לצד להקה שמצליחה להקים חומת רעש מלוטשת באמצעות ארבעה נגנים בלבד, בערך שליש מכוח האדם שרואים בדרך כלל על הבמה באכסניה כמו ה־O2 של לונדון. רגע לפני ההדרן, עם Starlight האיצטדיוני, הכל נדבק ביחד וקורת הרוח בהתאם.

 

אבל מעבר לזה, בסט־ליסט שמתמקד באלבום האחרון והלא מבריק בלשון המעטה של הלהקה, צצים השירים שמזכירים איזה כיף היה איתם בתחילת הדרך, מסוף הניינטיז ועד אמצע העשור הראשון של המאה ה־21. בהופעה מייצגים את התקופה הזאת שירים כמו Hysteria עם הריף הקטלני, Time is Running Out הממכר שפתאום הבנתי שהוא שיר על יחסים רעילים בין אדם ומולדתו, וכמובן Plug In Baby, שהקליפ שלו היה שומר מסך בימים ההם של MTV2. היה נחמד גם להיתקל ב־Space Dementia, מהשירים הטובים באלבום הכי מוצלח של הלהקה, Origin of Symmetry. אם מיוז יעשו בשכל ויחגגו לו 25 שנה בעוד שלוש שנים, הרבה אנשים שלא מסוגלים לשמוע את הלהקה היום, וכל שכן לשרוד שעתיים שכוללות שירים כמו Compliance ועוזריהם, יהיו שם בשורה הראשונה.

 

 

"הו מאמה" של תמי בצלאלי הוא ספר שכולו נשיות המגולל את סיפורה של מאיירת בודדה, שיוצאת למסע שחרור והתגברות על העולם שבחוץ | רן בן-נון | 4 כוכבים

 

שרה היא מאיירת ספרי ילדים וספרנית בודדה, בסוף שנות ה־40 לחייה, נמוכה, גוררת רגל מילדות עם עקמת קלה בגב, ומוכשרת להדהים. את כל צרכיה הגופניים היא מקבלת מכרית מאורכת שרכשה אונליין ואותה היא מחבקת בלילות. על האיורים המופלאים שלה היא חותמת בשם המסתורי אימאן, על שם זוגתה האהובה של דודתה פלורה, האישה שגידלה אותה מינקות. אבל לראשונה בחייה, שרה רוצה ליצור ספר ילדים שלם בעצמה, לכתוב ולאייר אותו מתחילתו ועד סופו, ואנו מצטרפים אל גיבורת "הו מאמה" שובה הלב של תמי בצלאלי למסע מופלא שכולו שחרור והתגברות על העולם – ממש כמו היצורים הקסומים הממלאים את ספרה.

 

לעמוד הספר באתר עברית

 

הוריה של שרה, יהודייה ובדואי, רצו להשאיר אותה בבית החולים אחרי הלידה, אז דודתה לקחה אותה אליה. הדודה פלורה היא דמות צבעונית פולקלוריסטית גדולה מהחיים, דיווה מלבבת שאחרי טראומת ילדות מטיסה את אחייניתה המבולבלת מיד לטיול קסום בהודו, ובעצם משיבה לה את נפשה ומצילה את חייה. אבל מאז מותה של הדודה, שרה נמצאת לגמרי לבד, או כמו שהיא קוראת לזה, "לבדית". את הסקיצות הראשונות לספרה, למשל, היא מאיירת במכוניתה כשהיא עוקבת באובססיביות אחר מורה יפהפייה ליוגה, שממנה התייאשה אחרי שני שיעורים בלבד.

 

מאז חוויה חד־פעמית עם חברתה הטובה ביותר בגיל 12, שרה מעולם לא חשה מגע אנושי על גופה. היא מתקיימת בעולם משלה, שרק לעתים רחוקות מאוד נפתח ומתחבר אל העולם האמיתי. "הו מאמה" הוא ספר נשי במובן הכי עמוק שיש; ספר שהטקסטים היפים ביותר בו עוסקים באיבר המין הנשי – המסתורי, האלוהי, שהאישה "מאורגנת" סביבו; מקור אינסופי של כוח וחיות, כמו באיזה פולחן אדמה פגאני עתיק.

 

ספר הילדים שכותבת שרה וחייה שלה עצמה הם קווים מקבילים של מסעות אפיים, פיזיים ונפשיים, שנפגשים לבסוף באקורד סיום מרגש עד דמעות. אפשר לנחש אותו בקלות הרבה לפני בואו, ועל כך נאמר - אז מה. 

 

עולם ההסכתים מנסה להרחיב אופקים ולפגוש את המאזינים באופן אישי בהופעות. מתברר שאפילו לסיפורי התנ"ך יש קהל חי כמו בהסכת "סיפורי התנ"ך" | אסף יערי | 4 כוכבים

 

עושים תנ"ך הוא פודקאסט ותיק, חלק מרשת עושים היסטוריה. יותם שטיינמן, מורה לתנ"ך ובעברו איש רדיו, ניגש אל הסיפורים הכתובים מזווית היסטורית, מחקרית וסקרנית, אבל לא דתית. חשוב להדגיש: לא מדובר בהסכת אנטי דתי, אלא כזה שמנסה לנתח את המסופר בתנ"ך בהקשר של התקופה שעליה מסופר, ולא כלקחים לעתיד.

 

לרגל החגים, ערכו יוצרי הפודקאסט מפגש מאזינים שבו גם הוקלטו בהופעה חיה שני פרקים של ההסכת. אחד הפרקים עוסק בשני פסוקים בלבד, המתארים את נישואיו של המלך שלמה לנסיכת מצרים, בת פרעה. לכאורה מדובר בעסקה דיפלומטית רבת ערך שבזכותה העניק פרעה לשלמה את העיר גזר. אבל שטיינמן והמומחה האורח בפרק, ד"ר בעז סתוי, מגלים כמה עובדות חשודות במידע שנמסר בשני הפסוקים הקצרים, ולאט־לאט מתבהרת התמונה – ייתכן שהסיפור צומצם לשני פסוקים בלבד כי הוא לא נכון לגמרי, או לפחות לא מדויק.

 

כמעט כמו בהסכת שמספר על חקירת פשע, או על תגלית רפואית, ד"ר סתוי מנמק ורוקם את התהליך הלוגי שמוביל למסקנות המחקריות.

 

אחרי כמעט חמש שנים לקיומו של ההסכת, נראה שחלק מהדיון מסתמך על ידע קודם של מאזיני "עושים תנ"ך", אבל באופן כללי מדובר בשיחה קולחת, אינפורמטיבית וקלילה מספיק להאזנה בלי עצירות. ההסכת צבר כבר 162 פרקים, שחלקם חורגים מסיפורי התנ"ך עצמם לשאלות כלליות יותר, כמו מי כתב את התנ"ך ומתי.

 

ההקלטה מול קהל מסייעת ליוצרים לחוש את הקהל הנאמן שלהם, ולקהל להכיר טוב יותר את האנשים שמבקרים אצלם באוזן כל שבוע־שבועיים. אפשר לציין ברשימת הופעות הפודקאסט החיות הסכתים פופולריים רבים בחו"ל שיוצאים להופעות בתשלום בפסטיבלים שונים, ובחזית הישראלית את "באות בזמן" עם נורית גפן ודליה גוטמן, "פותחות הכל" עם קורין קיציס, ולאחרונה "שיר אחד" של כאן שיצרו הופעה חיה מרשימה במסגרת פסטיבל ישראל.

 

 

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

 

https://open.spotify.com/show/40Tq8EJz7OOTeiZGsIChI8

 

הפרק האחרון

 

https://open.spotify.com/episode/5Iwj7DUhkXh16wAb1kLrwN

 

 

 

מאז לכתו של יצחק קלפטר, יש צמא לעוד מהקול ומהגיטרה שלו. "מחזיק מעמד", אלבומו השלישי שיצא מחדש מספק את הסחורה | אמיר שוורץ | 4.5 כוכבים

 

לפני כמה שנים, כשהאמצעי שלי היה בכיתה ב', ישבנו בחדר המוזיקה ושמענו תקליטים. "אתה אוהב את יצחק קלפטון?" הוא שאל, ואחרי שסיימתי לחייך, ניגשתי אל הפטיפון, הורדתי את האלבום של קלפטון ושמתי במקומו אחד של קלפטר, כדי שהיורש ישמע את קווי הדמיון ואת ההבדלים שבין שני גיבורי הגיטרה.

 

קלפטון עדיין איתנו, קלפטר לא פה כבר עשרה חודשים, ולמרות שהוא לא היה מאוד פעיל בשנותיו האחרונות, חסרונו מורגש. באלבום הבכורה שלו הוא אמנם שר ש"אף אחד כבר לא מתגעגע", אך מאז לכתו השיר היפה ההוא קצת איבד מתוקפו, ויש צמא לעוד מהקול ומהגיטרה של האיש.

 

כדי לענות על המחסור הזה, יוצאים כעת מחדש שלושת אלבומיו הראשונים של קלפטר על גבי תקליטי ויניל: "יצחק" היחסית מצליח מ־1981, "לבד" הנשכח שלא בצדק שהופיע ב־1984, ו"מחזיק מעמד" העדיין מופלא מ־1988. כשמאזינים לטרילוגיה הזו ברצף, ומתעכבים על שמות הכותרים המרכיבים אותה, מגלים עד כמה הם שיקפו את מצב רוחו של יוצרם בעת הקלטתם.

 

בעוד שב"יצחק" הופיעו לא מעט להיטים ("האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "נפגשנו" ו"אני ואת אז") וההפקה משכה לכיוונים מעלי חיוך, בשני האלבומים הבאים האווירה הייתה מהורהרת ובלוזית בהרבה.

 

התוגה המילולית והמוזיקלית הזו בולטת בעיקר באלבום החותם את הטרילוגיה – "מחזיק מעמד", שקלפטר גם הפיק. הנגנים שסביבו – מאיר ישראל בתופים, מיכה מיכאלי בבס ואלונה טוראל בקלידים – מספקים לגיבור הגיטרה הכי גדול שלנו גב יציב לסולואים המתונים ולשירה המופנמת שלו.

 

זהו הטוב שבאלבומי קלפטר, ולמרות שהוא דן בעצב וברצון לקשר – ועושה זאת בעזרת טקסטים קצרים ורזים - המוזיקה שבו מספקת הרבה רגעי אושר למאזין. השילוב המנוגד־משלים הזה, מתחיל ב"דמיון חופשי" הפותח שבו הגיטרה הקלפטרית נשמעת כלהקת שחפים החגה מעל החוף, ממשיך בשיר הנושא האדיר, ב"הקשר בינינו חזק" היפהפה וב"מתייאש לאט" הרגיש, ומגיע עד לסולו המפאר את "נוהג במכונית".

 

 

הטרגדיה של קלפטר בחייו, הייתה שיותר אנשים הצהירו שהם אוהבים אותו מאשר קנו את תקליטיו בפועל. אולי עכשיו, לקראת יום השנה הראשון למותו, זה קצת ישתנה.

 

https://open.spotify.com/album/2Nt6ImaS4uwBpG9bNBYoKi