ניקולס קייג' גילם בחדווה נעבעכים מובסים או ברנשים מאניים שנראים תמיד על קוק, אבל מעולם לא שיחק טיפוס משעמם. כך הוא מוצג בתחילת הסרט הממזרי "האיש מהחלומות": פרופסור זניח ואפור בקולג' דרג ז'. ממש Nowhere Man של הביטלס. כלומר, הוא האיש האידיאלי להיות ה"סתם מישהו" שמופיע לפתע בחלומות של מלא אנשים ולא עושה שם כלום. מה שכמובן הופך אותו - גם בשעמום שבו - לאדם מיוחד. קייג', שבהמשך הסרט נהיה שוב טווסי ומאני, נהנה כהוגן בתפקיד.
"האיש מהחלומות", ברור כבר מהשם, הוא מאותם סרטים עצמאיים שבאמצעות רעיון מבריק אחד מעולמות המד"ב מספרים סיפור חמוץ־מתוק על לוזר שמגלה את עצמו. בקצרה: "בסגנון צ'רלי קאופמן" - ע"ש התסריטאי שמלך בחוגים לקולנוע בתחילת שנות ה־2000 וטיפה נעלם ("שמש נצחית בראש צלול", "להיות ג'ון מלקוביץ'", ו"אדפטיישן" בכיכוב קייג' עצמו). סרטו של קריסטופר בורגלי פחות מבריק מהם, מה גם שבחלקו השני הוא הופך באופן מסורבל לסאטירה די קהה על תרבות הביטול והטריגרים, שבמסגרתם כל דבר הופך לסקנדל פוליטי ולמסחרה. זה משעשע, אבל לא יותר מורכב ממערכון ב"ארץ נהדרת". ועדיין, סרט מדליק.
הוא גם תוצר טיפוסי של האולפן העצמאי־היפסטרי הנערץ A24, שמתמחה בסרטי מד"ב לואו־טקים, סרטי אימה ערפיליים או סרטים אישיים, שעוסקים בצורה אירונית בפוליטיקת זהויות ("הכל בכל מקום בבת אחת" ו"אור ירח" שזכו באוסקר, וגם "מידסומר", "האביר הירוק" ו"תורשתי"). "האיש מהחלומות" מערבב קצת מכל אלה, וגם נותן לקייג' תפקיד נהדר לשלהי הקריירה. זו לא איזו יצירת מופת, אבל תזכורת משמחת לכמה קולנוע עצמאי עם רעיונות מקוריים יכול להיות כיפי.
איך במאי ושחקן יוצר ביוגרפיה על אדם שהוא מעריץ יותר מדי - וחייו היו רק רצף של הישגים, בלי כישלונות בולטים? בראדלי קופר, בסרטו השני בסך הכל, פיצח את השיטה: הביוגרפיה האוהבת שלו על המלחין והמנצח היהודי האיקוני לאונרד ברנשטיין היא דיוקן חכם על אדם שטרף את החיים. למעשה, הבעיה הכי גדולה של ברנשטיין בגילום קופר, היא "היה יותר מדי ממנו". הוא אהב יותר מדי, והתחלק בין משימות ומאהבים - בין מאהבים גברים לאשתו, פליסיה מונטאלגרה (קרי מאליגן הטובה מאוד), אותה העריץ בטירוף, אבל לא רק אותה.
קופר - שכמו בסרטו הראשון "כוכב נולד" עם ליידי גאגא משתמש במוזיקה כדי לספר בעצם סיפור אהבה - בונה דיוקן קולנועי שאפתני, חכם, צהוב במידה אבל לא זול. זו ביוגרפיה הוליוודית אוסקרית, כן, אבל גם קולנוע מלא עזוז, כמו ברנשטיין עצמו. אפשר לראות עוד השבוע בקולנוע, ועלה אתמול ל"נטפליקס".
לאלוהי התזמון הפתרונים. יציאת ההצגה "הגברת הראשונה" (הפקה של תיאטראות הבימה ובאר־שבע) שבמרכזה ראש הממשלה גולדה מאיר, שנאשמה, יחד עם משה דיין, בכשל המדיני שהביא למלחמת יום כיפור, נפלה על מלחמת המחדל הנוכחית. עלילת המחזה, שכתב מוטי לרנר ומביים משה קפטן, מציגה את המחאה הציבורית שהחלה באותה תקופה כנגד גולדה ודיין, ואת ההאשמות שהיו נגדם על הכישלון הצבאי במלחמה ואלפי החיילים שנהרגו. גולדה הנואשת מנסה להיאבק בהאשמות האלה מול דיין שמבקש להתפטר.
בתה של גולדה מנסה לתמוך באמה החולה והמותשת בעקבות המלחמה, ומגלה את ספקותיה ואת רגשי האשמה שלה. למרות זיכויה בוועדת אגרנט מחליטה גולדה מאיר להתפטר. מעבר לנושא המרתק, שמעורר עד היום אינספור שאלות, התפקיד הראשי הופקד בידיה של לאורה ריבלין – סיבה טובה ביותר לקפוץ להצגה שתתחיל את מסלולה בתיאטרון באר־שבע. לצד ריבלין משחקים בין השאר יגאל שדה, עוד שחקן ששווה לקפוץ לראות אותו, מאיה מעוז, מולי שולמן, יואב הייט, דב רייזר, עודד לאופולד, מיקי פלג, אלכס קרול, תום גרציאני, טל מוסרי ורבים מבטיחים אחרים.
תיאטרון באר־שבע והבימה
"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" של טום סטופארד, מגדולי המחזאים כיום, הייתה ההצגה הראשונה שהעלה תיאטרון גשר כשעלה לארץ לפני יותר מ־30 שנה, בניצוחו של יבגני אריה האחד והיחיד, והוגדרה כפלא תיאטרלי רב־המצאות וכישרון. רוזנקרנץ וגילדנשטרן הם שתי דמויות משנה ב"המלט" של שייקספיר. שני חבריו הטובים של הנסיך הדני מימי הלימודים, שמגיעים לארמון כדי לרגל אחריו למען המלך, ומשלמים על כך מחיר כבד.
סטופארד הפך את הזוג השולי הזה לגיבורים הראשיים. דרך עיניהם אנחנו זוכים להצצה אל מאחורי הקלעים של הטרגדיה המפורסמת בעולם, במחזה מודרני, שנון ומפתיע. ההצגה מוקדשת לזכרו של אריה, מייסד תיאטרון גשר ומנהלו האמנותי שהלך לפני כשנה לעולמו, כשעל בימוי הגרסה המחודשת אחראי עמית אפשטיין. משחקים בין השאר עידו מוסרי, אלון פרידמן, דורון תבורי, ישראל (סשה) דמידוב, גיל פרנק, מיקי לאון, ליליאן רות ושלומי ברטונוב.
תיאטרון גשר
"אני בת 79 ולומדת להיות אמא" – זאת ההצהרה שנזרקת לאוויר האולפן כמה דקות לתוך הפרק הראשון של ההסכת "אמא טובה דיה", בהגשת נורית גפן ובתה שירה. "היו לנו יחסים איומים המון שנים, את זוכרת?" היא מוסיפה כעבור כמה דקות, אבל שירה לא מאבדת את שלוותה ובהמשך הפרק מבהירה: "אמא, את מזמן כבר לא מביכה אותי".
כן, אחרי שנים ששתינו בצמא התבטאויות של יהונתן גפן ז"ל ושל ילדיו, אביב ושירה, בשנים האחרונות זאת דווקא אמא נורית שמצאה את קולה, במיוחד דרך הפודקאסטים שבהם השתתפה. לפני כמה שבועות פרשה מההסכת המצליח מאוד "באות בזמן" שהגישה יחד עם דליה גוטמן, ועכשיו היא פוצחת
בפרויקט עם פוטנציאל עוד יותר חושפני, עם בני המשפחה.
כשמונה חודשים לאחר פטירתו של יהונתן, פותחת גפן חדר שלם שעמוס לכאורה בתיבות פנדורה של סיפורים, על מי שהייתה נשואה לו שנים ארוכות ועל שני צאצאיהם המפורסמים.
שם הפודקאסט בא מתחום הפסיכולוגיה ומתאר את התנאים הבסיסיים לאימהות, ובראשם היכולת לספק את צורכי התינוק והילד.
לפרק הראשון במסע, ולפרקים נוספים בהמשך, מצטרפת שירה גפן, סופרת, מחזאית, במאית ושחקנית, שבפרק הראשון לפחות מהווה גורם מאזן, שמושך את השיחה לנושאים פחות אישיים. עם זאת השיחה נוגעת ביחסיה של נורית עם אמה, בלידה של שירה, בקשייה של האמא הצעירה, בסמים, בפמיניזם, בתסמיני גיל המעבר, בהורמונים ובעובדה שנורית לא מבשלת ולא מאכילה אחרים, אפילו לא בני משפחה.
לא ברור אם הוגדרו מראש נושאים לדיון, אבל השיחה התפזרה לכיוונים שונים ומשונים, עד שהגיעה לסיפורי המלחמה, שמעסיקים את כולנו בימים אלה. אם ציפיתם להצהרות שערורייתיות, לא תמצאו כאלה, למעט תחושות ההלם, הכעס וההזדהות עם הנפגעים. שירה מצליחה להכניס לדיון מעט תרבות, ואפילו לקרוא שיר של אביה עם נגיעה אקטואלית ברורה.
בפרקים באים של ההסכת מבית "אול־אין" צפויים להתארח הבן אביב, הנכד דילן וחברות של נורית. אזהרה: מי שיאזין במטרה לשמוע רכילויות ולכלוכים מתוך המשפחה, עלול לסיים עם שיחה מרגשת, אינטליגנטית ומעוררת מחשבה.
אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר
https://open.spotify.com/show/3BzRU77AV2jZ0mWGIn6JuI
הפרק הראשון
https://open.spotify.com/episode/3snprHzJCnIpQnSmkhGnT1