ביקורות 28.12

None

 

סיכום 2023 בקולנוע: ברבי ואופנהיימר ניצחו, המציאות יותר | בנימין טוביאס

הרבה אירועים קולנועיים מדוברים היו בשנה החולפת, אבל בדירוג השנתי המסורתי של המבקר שלנו, את כל התותחים הגדולים עקפה יצירה בלגית שוברת לב על העולם שממשיך ללבלב גם כשהכאב בנשמה עצום

 

1. קירבה

זו הייתה שנה קולנועית נהדרת ומשופעת בסרטים שהיו "אירוע" - אמירה שלבטח נכונה לשני הסרטים המפוארים והמדוברים שנמצאים כאן בדירוג במקומות 2 ו־3 והיו יכולים בקלות לקחת את המקום הראשון. אך אירועי החודשיים האחרונים גרמו לי, עם הכנת הרשימה, להרהר בסרט אחר. ראיתי אותו לראשונה לפני יותר משנה, אהבתי אותו מאוד, אבל לא חשבתי שהוא יתגנב לתודעתי כך שוב ושוב. "קירבה" הוא סרט קטנטן על שני ילדים, חברות ואובדן - שמתרחש על רקע שדות הפרחים היפהפיים באזור ספר בבלגיה. מבלי לחשוף יותר מדי, נאמר שזה משהו כמו הגרסה הקולנועית ל"אנחנו שנינו מאותו הכפר", על איך הפרחים בחוץ ממשיכים לפרוח והשמש לזרוח גם כשהכאב בנשמה שלנו בלתי נתפס. אז כן, זה סרט שמהדהד במיוחד לישראל בחודשיים האחרונים ועוד יותר לנופי עוטף עזה. והוא שובר לב. לא להחמיץ (לוקאס דונט, בלגיה).

 

2. אופנהיימר

הקולנוע של כריסטופר נולאן תמיד היה פצצה, והוא רק הולך ומשתכלל בסרט שעוסק באבי ה־פצצה. הביוגרפיה על ממציא פצצת האטום היהודי רוברט אופנהיימר הפך בידיו האמונות של נולאן ("האביר האפל", "דנקרק") לאפוס שעוסק בין היתר במוסר, מדע, מלחמה, אגו, פטריוטיות, וכן, גם ביהדות. הסרט, כמו הדמות במרכזו, נוגד את כל מה שהתרגלנו לקבל מהוליווד והתרבות בכלל היום: אליטיסט, קר רוח, כמעט חייזר, המקבילה להייטקיסט שמסתכל בעולם הכאוטי כיום וחושב אם הוא יכול להציל אותו או שיחריב אותו בטעות עוד יותר. למרות שלוש השעות, הסרט נגע בעצב חשוף והצליח בטירוף. אולי הקהל (והעולם) לא מטומטמים כמו שחושבים לרוב "קובעי הטעם" (כריסטופר נולאן, ארה"ב).

 

3. טאר המנצחת

בשנה מוצלחת מאוד משום מה למנצחים בקולנוע (חפשו גם את "המאסטרו" המוצלח של בראדלי קופר בנטפליקס) התבלטה יצירת המופת הזו בכיכוב קייט בלאנשט המופלאה, כאייקון שמגלמת אייקון. לידיה טאר, המנצחת הפיקטיבית בעלת הביוגרפיה המושקעת להחריד שמפורטת בתחילת הסרט כאילו הייתה האזרח קיין, היא אישה שכולה אגו. הסרט הכמובן נפלא הזה הוא מלאכת מחשבת של פירוקה לגורמים, סצנה אחר סצנה (טוד פילד, ארה"ב).

 

4. רוחות אינישרין

ועוד יצירת מופת, הפעם של כתיבה ותסריטאות, בסרט המבריק של המחזאי מרטין מקדונה ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"), שהפך במתכוון או שלא ליורשם של האחים כהן. סרט על שני חברים בדם שגרים באי קטן באירלנד עד שלפתע אחד מהם מודיע לשני שהם כבר לא. סרט שהוא קצת משל, קצת "מחכים לגודו", ובסוף מאוד מצחיק ועצוב. קולין פארל מעולם לא היה טוב יותר (מרטין מקדונה, בריטניה/אירלנד).

 

5. החלטה לעזוב

בלש חוקר אישה, בלש מתאהב באישה. ואולי - עולה המחשבה תוך כדי צפייה בסרט המשוכלל הזה - בעצם כל סיפור אהבה הוא חקירה של נפש תאומה? מותחן אלגנטי של המאסטר הקוריאני, שהוא בעצם סרט רומנטי במסווה. מישהו אמר "ורטיגו"? (פארק צ'אן־ווק, דרום־קוריאה).

 

6. הצצה ליחסים / עניין של מזל

שני סרטים שובבים על משולשי אהבה אפלים. שניהם של יוצרים אמריקאים אבל בניחוח צרפתי - וודי אלן אשכרה ביים בצרפתית בפריז(שוב תודה ל"תרבות הביטול" שהגלתה אותו), ואילו טוד היינס מיקם את נטלי פורטמן וג'וליאן מור בדרום ארה"ב, כשחקנית והאישה שאותה היא משחקת, אבל היה אפשר לדמיין את הסרט הזה כדרמה שנונה עם קתרין דנב ואיזבל הופר. שני הסרטים, במקרה או שלא, מובלים בעצם על ידי יוצרים יהודים חכמים (פורטמן הכוכבת ומפיק הסרט מחד, אלן מאידך) שעושים את סרטם הטוב זה שנים.

 

7. בבילון

מה אם פליני היה נוחת בהוליווד של לפני 100 שנה ומביים במהלך מסיבה אחת ארוכה שיצאה משליטה, עם כל הסמים, הצרחות, וכן - גם ההקאות וההפרשות? ככה מרגיש הסרט של במאי "לה לה לנד", שיצא לעשות את האנטי־"לה לה לנד". הקהל שנא את הסרט - למרות כוכבים כמו בראד פיט ומרגו רובי - אבל אנחנו חובבי הקולנוע מתנו עליו ונשבענו להלל אותו עד שיהפוך לקלאסיקה כמו שמגיע לו (דמיאן שאזל, ארה"ב).

 

8. מטרונום

להיות נער במדינה שבה החופש כל הזמן מצטמצם: הסרט הפוליטי החד הזה קורה לכאורה במקום וזמן רחוקים - רומניה של צ'אוצ'סקו - אך הוא רלוונטי מתמיד (אלכסנדרו בלק, רומניה).

 

9. 7 ברכות / אמריקה

שני הישראלים המצטיינים של השנה הם שתי מלודרמות עצובות, האחת (בבימוי איילת מנחמי) חמה ויצרית על משפחה מרוקאית מסוכסכת, השנייה (אופיר ראול גרייצר) קרה ואסתטית על משולש אהבה בצל טרגדיה (מוטיב חוזר בסיכום השנה הזה). הראשון הצליח אצל הקהל וזכה באופיר, השני פחות, ושווה לגלות אותו.

 

10. ברבי / אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל

שני סרטי הענק הקיציים, הנשי והגברי, לקחו מותג מיושן ונוסטלגי שגדלנו עליו בילדות - ברבי "לבנות" ואינדיאנה ג'ונס "לבנים" - וניערו מעליו את האבק. הראשון, בהובלת הצמד המופלא של גרטה גרוויג הבמאית ומרגו רובי המפיקה והכוכבת - הפך לסרט המצליח של השנה. מעמדו כ"טקסט פמיניסטי מכונן" קצת מופרך, אבל אולי זה יסייע לו לזכות גם באוסקרים. השני (בבימוי ג'יימס מנגולד) איכזב בקופות ולא פגע מבחינת הקהל, אבל שניהם מקסימים באותה מידה ומזכירים לנו שהוליווד לעיתים יודעת מה היא עושה.

 

 

"אנטיגונה", המחזה הקלאסי של סופוקלס מגיע לבמה, ולצידו מחזה ישראלי ועכשווי יותר על הרופא והסופר יצחק קרונזון | יואב בירנברג

 

אנטיגונה

התיאטרון המודרני לוקח לא פעם מחזות קלאסיים ומעניק להם עיבוד מפתיע. בקאמרי מעלים עכשיו בהצלחה עיבוד ל"אדיפוס", בכיכובם של עמוס תמם וקרן מור. בתיאטרון תמונע לקחה נאוה צוקרמן בעלת הזכויות הרבות את "אנטיגונה" של סופוקלס והעניקה לו גרסה מיוחדת משלה.

 

אם "אנטיגונה" הקלאסית מתרחשת על רקע מלחמה, מגפה וטרגדיה משפחתית, ונפתחת עם מותם של שני אחים שנלחמו אחד בשני על השלטון, גרסת 2023 חושפת את העירום המוחלט של השלטון העכשווי — הבורות, הגזענות, התככים וההשפלות (מזכיר לכם משהו?). הדמויות הן גם שחקנים בתיאטרון, שמשקיפים על התפקיד מהצד ושואלים שאלות. ההצגה המרשימה שלא חפה מבעיות ועמוסה מדי בדימויים, מתרחשת בשלושה אולמות שונים כשהקהל נע בעקבות השחקנים ומהווה חלק בלתי נפרד מההתרחשות.

 

עבודת השחקנים ראויה לציון. לנה פרייפלד נוגעת ללב בתפקיד אנטיגונה, שירה קצנלנבוגן מרגשת בתפקיד איסמנה ואייל שכטר מרשים כאדיפוס. לצידם משחקים בכישרון גיל אלון (קריאון), ריקי חיות (יוקסטה), ועידית אשל, בעלת הקול הנהדר, בתפקיד הזמרת.

 

אמא, שמש ומולדת

כבר בשנות ה־70 של המאה הקודמת, כשיצחק קרונזון – קרדיולוג ישראלי ידוע שחי ופועל בניו־יורק פירסם את סיפוריו ב"דבר" וב"ידיעות אחרונות", התענגו עליהם הקוראים בישראל. כשיצא לאור ספרו הראשון, "אמא, שמש ומולדת", הוא הפך לספר פולחן בבתים רבים.

 

ההומור של קרונזון עוסק, לכאורה, בפרטים הקטנים של החיים, ואגב כך פורס לפני הקוראים את חייו – חיי צבר יליד חיפה, רופא ביחידת צנחנים ופרופסור בניו־יורק, ולצידם גם את החיים שלנו, על כל הגיחוך הכואב שבהם. את המחזה שעלה בתיאטרון באר־שבע ומבוסס על סיפוריו, כתבו נועם שמואל, שגם ביים, ויוני זיכהולץ. קרונזון מגיע לישראל אחרי שנים שבהן לא ביקר בארץ. הביקור המפתיע מציף בו זיכרונות מימי ילדותו בחיפה של שנות ה־50. הוא נזכר בדיירי השכונה הצבעוניים של רחוב גאולה, בחברו הטוב, באהבתו הראשונה הנכזבת, ולראשונה בחייו בוחן מחדש את היחסים המורכבים שלו עם הוריו והמדינה. בין המשתתפים: אלון נוימן, אסף זלמנוביץ', יואב הייט, דורית לב־ארי, הילה פלדמן, רון ביטרמן ודקלה הדר.

 

 

"הצעקה" של מעין איתן עוסק בצעירה הריונית המצויה בקשר רעיל עם מאהב מבוגר, שוקעת בהרס עצמי. ולנו לא נותר אלא להתפלל עבורה ולקוות לטוב | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

 

היא נמצאת בשבוע הרביעי להריונה ועליה להחליט אם להמשיך או לעבור הפלה. אבל היא לא ממהרת. היא בת 33, המאהב שלה, שאותו היא מכנה X, כבר בן 55, ולכבוד ההיריון היא מפחיתה בצריכת אלכוהול ומוותרת על סופי השבוע שבהם היא מזריקה הרואין ופורשת מהמציאות לזמן מה.

 

"הצעקה", ספרה השני של מעין איתן המופלאה, הוא מופת של ניתוק רגשי ואימה קיומית. הספר החצי אוטוביוגרפי וחצי דמיוני, עוקב אחר מה שעבר עליה מאז צאת ספרה הראשון והמבריק, "אהבה". איתן מובטלת, מתקיימת מעוד ועוד הלוואות שהבנק ממשיך לאשר לה משום מה ומתמסרת לאיש הזה, המבוגר ממנה ב־22 שנה. X, עם בגדיו המהוהים וספריו הקאנוניים, הוא מופת של גבריות תל־אביבית בוגרת, די עלובה, אפילו קצת רעילה. למה היא איתו? התשובה, אם בכלל יש כזו, מהדהדת בתוך הריקנות הכללית ותחושת חוסר המשמעות, שאיתן הפכה לפיוט מינימליסטי נדיר בעוצמתו.

 

לעמוד הספר באתר עברית

 

"הצעקה" הוא משחק גאוני של ניגודים וסתירות – זרות מול קרבה, אינטימיות מול ריחוק, נאמנות מול בגידה, הנאה מול סבל, אמת מול שקר. הגיבורה לעולם לא שלמה עם עצמה לגמרי, תמיד מתלבטת, אף פעם לא נמצאת עד הסוף בפנים, בתוך החיים, בתוך ההוויה. תמיד קצת צופה מבחוץ ותוהה מה קורה שם וממה כולם כל כך נהנים, האם באמת שווה להיכנס למשחק. אז היא פשוט משחררת ומאפשרת לגוף ולכוחות הגורל לעשות את שלהם, מתמסרת לכאוס, ללא נודע שבעת ובעונה אחת מקיף אותה מכל צדדיה וגם צומח בתוך בטנה.

 

אנו עוקבים אחרי איתן בשילוב של השתאות וחרדה, המומים מעוצמת ההרס העצמי השוכנת בתוך אדם אחד, מבינים שההיריון שלה לא הופך אותה לאחרת, שלא יהיו כאן קלישאות בנוסח "האימהות שינתה אותי", אלא דרך מסוימת, ברורה מאוד, שאליה מוליך הקיום האגבי הזה, המבקש לצמצם למינימום את הקשר עם המציאות.

 

מעין איתן אוחזת בנו ומכריחה אותנו לראות, להביט, לחוות. הניתוק שלה כמו מחייב אותנו להרגיש גם בשבילה, לתת לאימה לחלחל אל תוך נשמתנו, ולהתפלל לשלומה. ממש לא בטוח שתפילותינו נענות.  

 

 

אודי אדיב, שהתפרסם בפרשיית ריגול לטובת סוריה, התפכח כבר לפני שנים רבות, ועכשיו חוזר בהסכת "פרות קדושות" אל הסיפורים, הטעויות והלקחים | אסף יערי | 3.5 כוכבים

 

עבור ישראלים רבים, אלה שעדיין זוכרים, השם אודי אדיב הוא שם נרדף לבוגד. קיבוצניק, צנחן שלחם בירושלים ב־67', יפה בלורית, שעבר לצד של האויב, נלכד אחרי שנסע לסוריה ולבנון, וישב שנים ארוכות בכלא. ספק אם מי שייתקל בו ברחוב היום יזהה אותו.

 

50 שנה אחרי הפרשה, ושנים רבות אחרי שסיים לרצות את עונשו, אדיב בן ה־77 התארח בפודקאסט "פרות קדושות" של יזהר באר, וביחד הם מציגים השתלשלות אירועים שאולי לא תנקה את שמו של אדיב מהפשעים שביצע, אבל ייתכן שתאיר את מעשיו באור קצת פחות בוגדני.

 

באר הוא מנכ"ל ארגון "בצלם" לשעבר, עם עבר עיתונאי עשיר. הפודקאסט והבלוג שלו עוסקים בחקירת מיתוסים ישראליים שלא נחקרו עד הסוף. מאז 7 באוקטובר פרקי ההסכת עוסקים גם במיתוסים וקונספציות על חמאס ועזה שהתנפצו באירועי הזוועה. הראיון עם אודי אדיב מתרחק מהאקטואליה, אבל כולל גם התייחסות מפוכחת למלחמה בעזה.

 

סיפורו של אדיב נשמע כמעט סוריאליסטי. הוא מתחיל במחלוקת שחצתה את קיבוצי השומר הצעיר, בין מי שהזדהו יותר עם הציונות הלאומית, לבין מי שהעדיפו את ברית המועצות והמרקסיזם. לדבריו, הגל הלאומני ששטף את המדינה אחרי מלחמת ששת הימים, השאיר אותו ומעט מחבריו מחוץ למחנה. הם החלו לרקום חלומות על מהפכה מרקסיסטית, שבה יהודים ופלסטינים ישתפו פעולה במאבק חברתי מהפכני להקמת מדינה צודקת, בלי שיקולי דת ולאום.

 

החלום להיות צ'ה גווארה הישראלי הוביל את אדיב וחבריו לזרועות המודיעין הסורי, שהיתל בהם מבלי שידעו. בדיעבד מתברר שהשב"כ עקב אחרי מעשיהם במשך זמן רב. אדיב מסביר בפרק את השינוי שחל בעמדותיו ובפעילותו מאז, ומספר על יחסיו עם קיבוצו, גן שמואל, שכאב את בגידתו יותר מכולם.

 

הפרק מלא בעלילות מרתקות, אבל שתיים מהן עוזרות לסכם את הסיפור. הראשונה עוסקת בהשוואה המתבקשת בין אדיב ומעשיו לגיבור הגדול של גן שמואל, אורי אילן, שהתאבד בשבי הסורי ובין בגדיו נמצא פתק "לא בגדתי". השנייה במפקד שזרק את אדיב מהצנחנים בגלל דעותיו הפוליטיות, אבל כעבור 50 שנה נפגשו השניים בהפגנה נגד ההפיכה המשפטית. 

 

 

אפשר להאזין להסכת בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/4Vq5SWKokCaSDzC5h43x9u

 

הראיון עם אודי אדיב

https://open.spotify.com/episode/7CXWtjA3KfntwRp1bu7RKV

 

 

אלבום ההופעה של בוב דילן ביפן מציע לאורך ארבע וחצי שעות את כל מה שיכולתם לבקש (ולקבל) מהכוכב בשלהי הסבנטיז | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים

 

כשאתה מופיע כמעט בלי הפסקה – ובוב דילן עושה זאת גם כיום, בגילו המתקדם – הגיוני שיהיו לך כמה וכמה נפילות על הבמה. כל מי שאי פעם צפה בדילן – בין אם בארץ ובין אם מעבר לים – יודע שהנחת המוצא טרום ההופעה היא שאין לדעת איזה דילן תקבל, ולא רק מכיוון שהאיש נוהג לשנות את סדר השירים והעיבודים שהוא מצמיד להם כמעט מדי ערב. זה עשוי להיות די מרגיז, אך כשקורה הפלא והרצונות שלו והציפיות שלך נפגשות, מדובר בתענוג שאין שני לא.

 

דילן כבר הוציא מוקדם יותר השנה אלבום כפול (ומעולה) בהופעה - Shadow Kingdom. ועכשיו, רגע לפני ש־2023 מסתיימת ובמקביל לקדחת הקניות בחו"ל בואכה הכריסמס, הוא מגיש עוד אחד — The Complete Budokan 1978. יפה גם הוא, אך ממש לא חדש או אינטימי כקודמו. למעשה, זוהי המהדורה המורחבת (מאוד) ומשופרת הסאונד של אלבום ההופעה שלו מאולם הבודוקאן בטוקיו, המסכם את הסיבוב שערך שם ב־1978.

 

45 שנה אחרי שיצא כתקליט כפול, The Complete Budokan 1978 מוגש כעת במארז יקר – או כמעט בחינם בשירותי הסטרימינג החביב עליכם – והוא מלא בכל טוב. אלו ארבע וחצי שעות המציעות את כל מה שיכולתם לבקש (ולקבל) מדילן של שלהי הסבנטיז.

 

דילן הגיע ליפן בתקופת ביניים בחייו. רגע לאחר הקאמבק הגדול שידע באמצע העשור עם אלבומי המופת Blood on the Tracks ו־Desire, ושנייה לפני התקופה הנוצרית שלו שבמהלכה טען מעל כל במה שגילה את האור, אבל די איבד את הפוקוס המוזיקלי כל אימת שנכנס לאולפן.

 

הסטים שדילן ניגן בבודוקאן הוא מהיותר נגישים שהוא הוציא מבין ידיו, בעיקר מבחינת העיבודים המאוד נוחים לעיכול. אין כאן זכר לאמן הפולק עם העיבודים הרזים של תחילת הדרך. וכך, במקום מפוחית יש כאן כינור, סקסופון שגולש לעיתים לקיטש וזמרות רקע המצטרפים להרכב הרחב שלו באותם הימים.

 

גם קאדר השירים – ובמארז החדש יש לא פחות מ־58 מהם – מתמקד בעיקר ב"להיטים" ופחות בחומרים המיועדים למאזינים מתקדמים. אם תרצו, זהו דילן בגרסת "לכל המשפחה", ולמרות הציניות היא מוצלחת גם בהאזנה חוזרת.

 

 

https://open.spotify.com/album/6LosaBGHSd97BYSVI7x4ni