ביקורות 4.1

None

 

 

אדם דרייבר לא מצליח לשכנע בתור האגדה שהקימה את אימפריית פרארי, בסרט שכולו יומרה ובינוניות. לעומתו, הדוקו על מלחין הסרטים האלמותי, אניו מוריקונה, הוא חגיגה לחובבי קולנוע, מוזיקה ואומנות בכלל | בנימין טוביאס | 2 כוכבים, 4 כוכבים

 

  

פרארי

 

בפסטיבל ונציה האחרון, בשעה שכל מיני מבקרים קיטרו על כך שבראדלי קופר הגוי מגלם את האייקון היהודי ליאונרד ברנשטיין ב"מאסטרו", גם האיטלקים החליטו שתורם להיעלב: למה לעזאזל אדם דרייבר האמריקאי החנון כל הזמן משחק את הגיבורים הלאומיים שלנו? הוא גילם את מנכ"ל בית האופנה ב"בית גוצ'י", והשנה הוא שוב עטה חליפת שלושה חלקים, מבטא מתגלגל ופאה כדי להפוך לאנצו פרארי - האגדה שהקימה, נו, את "פרארי".

 

לרוב ויכוחי הייצוג העכשוויים נראים לי די מטופשים: גויים יכולים לגלם יהודים ולהיפך, אמריקאים יכולים לגלם גרמנים, שוודים, ספרדים - ולהיפך. אבל לגבי "פרארי", וואלה, האיטלקים צודקים. בדומה ל"נפוליאון" שסבל מבעיות דומות, "פרארי" נוטף זיוף ומרגיש כמו מפעל פאות הוליוודי קלאסי: מחלקות הצילום, הארט והתלבושות עבדו כל כך קשה לשכנע שאנחנו באיטליה של הפיפטיז, עד שהזיעה ניכרת מתחת לאיפור הכבד. גם המבטאים קטסטרופה: פנלופה קרוז, בתור אשתו המרוחקת של פרארי, לא מצליחה להשתחרר מהמבטא הספרדי, שיילין וודלי ("שקרים קטנים גדולים") החליטה לקחת

חופש ולא ללכת על מבטא בכלל, ואילו דרייבר איפשהו באמצע ומג'נגל בין סצנות שבהן הוא נשמע כמו סופר מריו לבין סצנות שבהן הוא סתם אדם מאמריקה.

 

כל זה לא היה משנה, או סתם קטנוני, אם "פרארי" היה מוצלח. הוא לא. וזה חבל כי בהחלט יש פה קונספט מעניין: פרופיל של איש עסקים קר רוח, רך לשון מבחוץ אך קשוח ואכזר כשצריך, שמנסה לנווט את החברה וחייו האישיים בתקופה מלאת שערוריות ואתגרים. באופן חכם למדי, "פרארי" בוחר להתמקד רק בשנה אחת מחייו ודרכה להבין את האיש: 1957, אז החברה עמדה בפני פשיטת רגל, ובמקביל התמודדה עם כמה סקנדלים במסלולי המרוצים. פרארי מתואר כאדם טרגי ואבל, רדוף אשמה על כך שהקריב לכאורה את ילדיו ועובדיו למען ההצלחה. לא בכדי אדם דרייבר הגבוה ובעל השיער הכסוף מגלם אותו כמעין ערפד, חי־מת.

 

אפשר לתת את הקרדיט לכל הכוונות המעניינות לבמאי והתסריטאי הנפלא עד־לפני־עשור־פלוס, מייקל מאן ("היט" עם דה נירו ופצי'נו, "המקור", "הנוסע" עם טום קרוז). בגיל 80 ניכר שמאן ניסה ליצור סרט אחד גדול אחרון בקריירה, אחרי שהביא תקציב וסטאר לפרויקט הוליוודי לא פשוט. אולי ההצלחה של "פורד נגד פרארי", סרט שאותו הפיק מאן ושסיפר סיפור דומה, רק מהצד האמריקאי שלו, והיה מבדר וקליל יותר מ"פרארי" - שיכנעה את האולפנים לתת לו צ'אנס עם פורד נגד פרארי למתקדמים: הגרסה העצובה, האיטלקית והקשוחה יותר של הסרט ההוא.

 

אלא שעם כוונות מעניינות לא הולכים למסלול המרוצים, ו"פרארי" - מעבר לזיוף המורגש בו - טובע בבינוניות ובתחושות שלא מיצו פה אף דרמה. חוויית הטרגדיה והאשמה של דרייבר משוחקת מהפה אל החוץ, הלחץ עליו כאילו לא נוגע בו, וסצנות מרוצי המכוניות - שהיו אמורות להיות לב האקשן והווירטואוזיות הקולנועית פה - מעוררות אדישות, למעט האחרונה שבאמת מבוצעת יפה. התחושה היא שמאן - המשורר הגדול של מותחנים אמריקאיים מלאי אורות ניאון, שאובססיבי לסיפורים על גברים קשוחים, אכזריים ומקצוענים - ניסה להעביר את המפעל שלו לאיטליה, ואבד בתרגום. כך גם דרייבר. לפחות הם ניסו, אבל זה עדיין לא שווה כדי לראות את הסרט.

 

אניו

 

אם כבר נתקענו השבוע בהוליווד פינת איטליה, סרט מוצלח בהרבה שנותן המון כבוד לקולנוע ולמוזיקה הוא "אניו", דוקו מקיף ומלא אהבה על המלחין האלמותי אניו מוריקונה ("הטוב הרע והמכוער" ושאר מערבוני הספגטי, אבל גם "הבלתי משוחדים", "המשימה", "היו זמנים באמריקה" ו"שמונת השנואים" של טרנטינו שעליו זכה סוף־סוף באוסקר). ג'וזפה טרנטורה, הבמאי של "סינמה פרדיסו" שלו כתב מוריקונה את אחד מפסקוליו היפים, מצדיע למאסטר שהלך לעולמו ב־2020, בסרט שביים, ובו מתראיינים כל המי ומי בעולם הקולנוע והמוזיקה בארה"ב ואיטליה (אורחים צפויים: טרנטינו וברטולוצ'י. פחות צפויים: ברוס ספרינגסטין?). בראשם מוריקונה עצמו, שעל סף מותו בגיל 91 היה חד ומבריק, זוכר כל פרטיטורה וכל תו.

 

"אניו" היה יכול להסתכם כסרט תיעודי די שמרני ועמוס מדי עם הרבה ראשים מדברים שמקשקשים לאורך שעתיים וחצי. אך ההפתעה שמתחבאת פה, היא שלמרות הנטייה העכשווית להשטיח כל דיון ולחפש את הצהוב והאנקדוטלי, "אניו" באמת ממוקד במוזיקה ובאומנות. מוריקונה הלחין בחייו 500 פסקולים (!), והסרט מתעכב על עשרות רבות מתוכם - מעורר געגועים לנעימות, אבל גם לסוג הקולנוע השאפתני שכמעט לא קיים. איפה תמצאו פסקולים זכירים בסרטים של מארוול?

 

אגב, כמעט ואין התעכבות על חייו האישיים של המלחין, ומערכת היחסים היחידה שהסרט חוזר אליה שוב ושוב היא עם המורה והמנטור של מוריקונה, המנצח גופרדו פטראסי שאותו העריץ, ובתמורה קיבל ממנו בעיקר זלזולים ועקיצות. דרך מערכת היחסים הזו עולה סיפור מרגש על גאון נחבא אל הכלים, חסר ביטחון, שחיפש וחיפש בניסיון איך להרשים ולחדש (הסרט פותח צוהר לימיו של מוריקונה כמוזיקאי אקספרימנטלי, ומיטיב להבהיר איך דווקא המוזיקה הלא קומוניקטיבית הזו מצאה את דרכה לפסקולים הכי מוצלחים שלו). לחובבי קולנוע, מוזיקה ואומנות בכלל - למרות האורך, לא להחמיץ.

 

 

שתי הפקות חדשות על סודות ושקרים במשפחה: קלאסיקה של ארתור מילר ודרמת מתח על חקירה שמסתעפת | יואב בירנברג

 

כולם היו בניי,  תיאטרון באר-שבע 

"כולם היו בניי", המחזה הקלאסי של ארתור מילר, שראה כבר לא מעט הפקות בארץ — האחרונה שבהן של הקאמרי ותיאטרון חיפה לפני כ־12 שנה, בכיכובו של נתן דטנר — תמיד מעורר ציפיות. גם הפעם, ובצדק. מה עוד שנושאים כמו התמודדות עם שכול ואבל ודילמות של מוסר ואתיקה מוכָּרים לחברה הישראלית, ובחודשים האחרונים מקבלים תוקף מחדש, מפחיד מאי פעם.

 

"כולם היו בניי" מתמקד בחייה של משפחת קלר האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה. המפעל של ג'ו קלר (צחי גראד) ייצר חלקי מטוס פגומים שגרמו למותם של 21 טייסים. למרות שג'ו הצליח לחמוק מעונש, השותף שלו במפעל נכנס לכלא. העלילה מתפתחת כשכריס, בנם של ג'ו וקייט, מתכנן להתחתן עם אן, חברתו לשעבר של אחיו, לארי, טייס שהוכרז כנעדר במהלך המלחמה. על רקע הגעתה של אן לבית המשפחה, אמיתות שנקברו צצות מחדש, והמשפחה נאלצת להתמודד עם השלכות מעשיה ובחירותיה. בגרסה הנוכחית, בבימויה היפה והמוקפד של שיר גולדברג, מגלם צחי גראד את אב המשפחה. מלבדו משתתף במחזה אנסמבל מצוין של שחקנים: ירדן בר כוכבא בתפקיד קייט, ליר כץ בתפקיד אן, אורי בלופרב שמגלם נהדר את כריס, ומיכאל מושונוב שגונב לא פעם את ההצגה. גם אביב טומי כרמי, רון ביטרמן, אסף זגה ודורון טאובר מיטיבים לשחק.

 

מפקח בא | תיאטרון חיפה

העובדה שאסי לוי מגלמת הפעם גבר ושיפתח קליין חוזר סוף־סוף לשחק בתיאטרון הרפרטוארי, הן בהחלט סיבות מסקרנות לראות את דרמת המתח שכתב ג'ון בוינטון פריסטלי וביים משה נאור, המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה. המחזה מתרחש בלילה אחד, ב־5 באפריל 1912, בביתם הגדול של בני הזוג בירלינג האמידים, בזמן חגיגת האירוסים של בתם.

 

לביתם נכנס לפתע גבר שמכנה את עצמו המפקח גול, ומתחיל לחקור את המשפחה על התאבדותה של אישה צעירה ממעמד הפועלים באמצע שנות ה־20 שלה. ככל שהחקירה של המפקח מתפתחת, הקהל מגלה שלכל בני המשפחה יש סודות, המקשרים אותם לטרגדיה. גילוייו המדהימים, כצפוי במחזות מהסוגה הזאת, מרעידים את יסודות חייהם. התרגום המוצלח הוא של דורי פרנס ולצד קליין ולוי משחקים שושה גורן, עדי גילת, אבי אוריה ויוני גרין. 

 

פמיניזים, מי־טו, הטרדות מיניות: "יקירי המנוול" היא יצירת מופת צרפתית חדשה מציעה דיון מרתק בשלל נושאים שכיף לקרוא עליהם | רן בן-נון | 5 כוכבים

 

רבקה היא כוכבת קולנוע שהגיעה לגיל שבו התפקידים מתחילים להתמעט; אוסקר הוא סופר מצליח שמלכלך עליה באינסטגרם; רבקה מלכלכת עליו בחזרה, הם מגלים שבעצם הכירו מילדותם בעיר נאנסי - וככה זה מתחיל, "יקירי המנוול", יצירת המופת החדשה של אלת הספרות הצרפתית וירז'יני דפנט.

 

לעמוד הספר באתר עברית

 

הספר הוא התכתבות מייל ממושכת, שבה שני הטיפוסים המופלאים האלה מדברים על הכל: חברה, כלכלה, היסטוריה, פרסום, הצלחה, רשתות, זהות מינית ותרבות הביטול. נקודת המוצא היא הפמיניזם של היום לעומת זה של פעם — דור המי־טו שמסרב לשתוק והופך עולמות, לעומת הגיבורות מהדור הקודם, שידעו לסתום את הפה או לצחוק עם הגברים כדי להצליח במשחק החברתי.

 

בין השאר, אוסקר ורבקה מדברים לא מעט על סמים ודנים בשאלה אם היצירה בכלל אפשרית בלעדיהם. האם כדאי להיגמל ולהפוך לסאחי ולאבד את זה לגמרי, את כל מה שאנשים אוהבים בך, ולהיות פודל צייתן ומשעמם. הגדולים ביותר, עולה המסקנה, הם אלה שיודעים למשוך את הרגל הסמים שלהם לאורך חיים שלמים ומכונים "הקית־ריצ'ארדסים". כי הגיבורים של דפנט שייכים לדור האייטיז, שבו העדפת לא להיות יותר מדי פופולרי, שיאהבו אותך פחות אנשים, אבל שאלה יהיו האנשים הנכונים.

 

"יקירי המנוול" הוא דיון מרתק על מלחמת המינים, שבמרכזו עומדת דמותה של זואה קטאנה, יחצ"נית צעירה שאוסקר התחיל איתה, הטריד אותה ובעצם הרס את חייה, עד שהוציאה הכל ברשתות החברתיות והרסה אותו בחזרה. השיחה המדהימה של רבקה ואוסקר על דמות הגבר, מתחילה עם האמא הבודדה שמאוהבת בילד בן ה־12 שלה ומדברת בחופשיות על איבר המין שלו בארוחות ערב; ואז ממשיכה עם בתים שאין בהם אהבה, רק אחריות הורית ותפקוד יומיומי. מה עדיף? הילד שחיבקו אותו כל הזמן וחשקו בו באופן לא מודע, או הילד שקיבל את כל צרכיו אך מעולם לא זכה באותו חיבוק.

 

האם בסוף ההתכתבות הארוכה הזו הם ייפגשו? זה בהחלט אפשרי. דפנט היא ככל הנראה אחת הכותבות הרדיקליות והנועזות בעולם, אבל הספר נחתם באווירת פיוס. אחרי שגומרים לריב, יש עוד תקווה.  

 

לוחם שנפצע ברצועת עזה מגיש את "גיבורי ישראל 24'": הסכת שמוקדש לפצועים ומביא את סיפורי הגבורה, הפגיעה וההתאוששות | אסף יערי | 4 כוכבים

 

ב־7.10 דביר פישר היה בנפאל, בעיצומו של טיול אחרי צבא. ולא סתם בטיול, הוא היה בפסטיבל של חיבור לטבע, מנותק מהעולם החיצון, לא שומע חדשות ובלי קשר קבוע לארץ. ממש אוטופיה שנמשכה לה יום אחרי יום.

 

כעבור חודש כבר היה דביר עם חבריו לוחמי המילואים בחטיבה 551 בפעילות בתוך רצועת עזה. עד שחש כאב חד בצוואר. קליע של צלף פגע בצווארו. מאוחר יותר אפילו הרופאים בבית החולים לא הצליחו להסביר לו איך הקליע חלף בגופו בלי לפגוע באיבר קריטי, ופישר שוחרר הביתה להמשך החלמה.

 

בשלב הזה נולד הרעיון להקליט פודקאסט שיוקדש לפצועים של מלחמת עזה, בשם ההולם (והמשעשע) "גיבורי ישראל 24", ויעניק במה לכל הלוחמים שנכנסו לעזה בידיעה שהם עלולים להקריב את חייהם, ועכשיו עסוקים בהחלמה, שיקום והתאוששות.

 

"אני נזכר שאני חי 30 פעמים ביום. אני חושב על זה די הרבה", מספר דביר בפרק הראשון שמוקדש לסיפור האישי שלו. "לקחתי על עצמי להשמיע את קולות הפצועים מהמלחמה".

 

להסכת הזה אין עריכה מקצועית, איכות הסאונד לא תמיד משובחת, וניכר שמדובר בהפקה עצמאית. אבל זה בעיקר מוסיף לקסם האישי של פישר, שנדמה שרוח הקומונה מהרי ההימלאיה עדיין ממלאת את ריאותיו ואת נפשו החיובית והמחייכת.

 

הלוחם שעשה יוגה לחברים מהפלוגה לפני הכניסה ללחימה, החובש שטיפל בפצועים אחרים לפני שנפגע בעצמו, עכשיו מנסה לעזור לאחיו לנשק ולהביא את דבריהם לקהל הרחב.

 

בפרק השני מתארח אברהם לבל, חבר של פישר, לוחם שריון שנפצע בברכיו מרסיסי פצצת מרגמה בפאתי ג'באליה. הסיפור שהוא הרגיש חייב לספר, היה דווקא על הפינוי שלו לטיפול רפואי אחרי הפציעה, כשפצוע אחר, שנפגע מרסיס בישבן ולא הצליח לשבת, נשען על הברך הפגועה שלו כל הנסיעה.

 

בזמן שבאולפנים וברשתות מציירים את הלוחמים כ"מורעלים" ו"לא רואים בעיניים", דווקא השיחות בהסכת מציגות את החיילים מהחזית כאנשים רגישים, נאמנים לחבריהם, שמוכנים לשים בצד את חלומות האזרחות לטובת המשימה הלאומית. וזאת אולי הגבורה האמיתית שלהם.

 

אפשר להאזין להסכת בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/3RP2Bt2q4KfvNk3f2gd4bL

 

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/5bauhoC74VjqM452bQNlnJ

 

 

מהדורת היובל של Over-Nite Sensation, אלבום המופת של פרנק זאפה, היא תחנת יציאה נוחה למסע להכרת האיש ויצירתו | אמיר שוורץ | 5 כוכבים

 

מי ששרץ בחנויות הדיסקים בראשית הניינטיז בטח זוכר את הרשת שהפצירה בלקוחותיה לקנות אלבומים של פרנק זאפה. נוסח הבקשה היה בוטה יותר, אך שיטת קידום המכירות הזו עבדה, לפחות עליי. ונראה שגם זאפה, שחיבב הומור שחור, היה חותם עליה.

 

זאפה הלך מאיתנו בחודש שעבר לפני 30 שנה, אך המוזיקה שלו לא נעלמה. יורשיו מקפידים לשחרר כמעט כל צליל שהוא הקליט, ואלבומיו החשובים זוכים למהדורות חגיגיות ומורחבות. לאחרונה הגיעה מתנה נוספת שכזו בדמות הקופסה המקיפה לאלבום המופת שלו, Over-Nite Sensation, שיצא בסתיו 1973.

 

זאפה היה פעיל מאמצע הסיקסטיז ועד סמוך למותו המוקדם ב־1992, אך הסבנטיז היו העשור הכי פורה ומגוון שלו. הוא לא הקליט אלבומים – הוא ירה אותם, גם בקצב של שניים ושלושה בשנה. באופן מאוד זאפאי, העשור ההוא נפתח באסון. בשניים ליתר דיוק.

 

בדצמבר 1971 הוא הגיע עם להקת האמהות להופעה בשווייץ, שבמהלכה נזרק זיקוק לבמה. זאפה ניצל, אך הציוד נשרף. חברי דיפ פרפל שהיו במקום כתבו בעקבות הטרגדיה את Smoke on the Water. בהמשך אותו חודש הוא הופיע בלונדון, ושם נדחף על ידי אחד מהצופים לתוך במת התזמורת. המוזיקאי הפצוע נאלץ להתנייד בעזרת כיסא גלגלים וניצל את ימי הישיבה לכתיבת שני אלבומים ג'אזיים באופיים, וב־1973 איחד את האמהות להקלטת האלבום שלשמו התכנסנו.

 

זאפה הוא טעם נרכש, אבל Over-Nite Sensation הוא תחנת יציאה נוחה למסע להכרת האיש ויצירתו. זהו אלבום מגוון אך יחסית נגיש, והרצף שבין Camarillo Brillo הפותח ובין Montana הנועל, מרתק גם בהאזנה המאה. שבעת השירים באלבום (שבהקלטתו השתתפו גם טינה טרנר והכנר ז'אן לוק פונטי) משייטים על התפר שבין רוק לג'אז, הטקסטים ציניים (ורובם לא עוברים היום), ההרכב שסביבו זורח, והגיטרה שלו נהדרת.

 

המהדורה החדשה והמרובעת של האלבום, מאפשרת גם הצצה לאופן שבו זאפה פיתח את הקטעים באולפן (למשל ל- Fifty-Fifty עם הפתיחה של העוגב), וחציה השני מוקדש לכמה מהופעות שהאיש ולהקתו ערכו באותה שנה בארצות-הברית, שמציעות תמהיל מסעיר שנע בין קונצרט לג'אם פרוע כמו למשל ב-Inca Roads.

 

https://open.spotify.com/album/5hmtIRcTtLYCzgql5bK0W1