ביקורות 11.1

None

 

 

"העבריינים", סרט ארגנטינאי ממזרי שנמשך שלוש שעות שעוברות ביעף, מפתיע בענק וכבר מסתמן כאחד הטובים של 2024 | בנימין טוביאס | 4.5 כוכבים

 

פקיד קירח, מזוקן ואפור (דניאל אליאס) שעובד בבנק מתפורר ואפור, מחליט יום אחד בסוף משמרת לקחת איתו סטפות של כסף בתיק מרופט ופשוט לצאת מהבנק. הוא מערב באגביות עובד אחר במקום שהופך לשותף שלו לפשע (אסטבאן ביליארדי), אדם לא פחות אפור ולא יותר מרשים ממנו. ואז הוא מחליט לצאת לטבע, ולכלא, ושוב לטבע. מה קורה כאן?

 

"העבריינים", שמגיע אלינו מארגנטינה מהבמאי הוותיק רודריגו מורנו, הוא חתיכת סרט נהדר. וכמה שכיף לחוות אותו ככה קשה לתאר אותו. למרות שאותו שוד בנק ספונטני בתחילתו הוא עדיין המנוע העלילתי שמזיז אותו קדימה לאורך שלוש שעות לא קצרות אבל לעולם לא נמרחות - ברור כבר משלב מוקדם בעלילה שלא על זה הסרט. הוא לא באמת סרט שוד, לא בתחילתו ובטח לא בסופו, הוא לא לגמרי קומדיה למרות שיש בו כמה קטעים ממש משעשעים ובדיחות ויזואליות צ'פליניות וגאוניות ממש, והוא גם לא באמת סרט אמנותי עם שתיקות ופיוטיות מעושה. להפך, כמעט בכל רגע קורה בו משהו, רק לא מה שציפית.

 

דרך אחת לראות אותו היא כסיפור על שני גברים, מקבילים אבל לא דומים (לאחד קוראים מוראן ולשני רמון, ולעוד דמויות בסרט יש שמות דומים), שמחפשים חופש בלית ברירה והוא תמיד צעד אחד לפניהם. דרך אחרת לפענח אותו היא דיאלוג שיש בחלקו האחרון שעוסק בפער בין גנים צרפתיים ואנגליים. הצרפתים, כמו בוורסאי, רוצים לשלוט בטבע ולבנות גנים ישרים כמו סרגל, שפרוסים בפני המלך והמהנדס שתיכנן אותם. אם תרצו, כמו בתסריט של סרט הוליוודי, בו הכל צפוי והעלילה ברורה מנקודת הפתיחה עד הסיום; ואילו הגנים האנגליים נותנים לטבע הפראי לגדול ולהתפרץ, להפתיע בשקט את האדם שמשוטט בתוכם ולא שולט בהם. וזה קצת כמו הסרט הזה. מעין שיטוט ארוך. באותו אופן, "העבריינים" לרגעים מתענג על מסעות חסרי תוחלת בטבע הפתוח, רק בלי להעיק ובלי לשעמם לרגע (ועושה ממש חשק לבקר בארגנטינה, גם באזורי הספר וגם בבואנוס־איירס שמצולמת כעיר שתקועה קצת בעבר לא ברור).

 

אני מודע לכך שהשורה התחתונה - "סרט ארגנטינאי בן שלוש שעות", בלי כוכבים ובלי עלילה צפויה - נשמעת לרוב הקוראים מאיימת. אל. מדובר במעדן ממש, סרט מיוחד שגדל עליך ככל שהוא מתקדם, וכבר אפשר לסווג אותו כאחד הטובים של שנת 2024.

 

 

"האישה המוזרה והעיר הגולדה" הוא ממואר מבריק המציע פילוסופיה אורבנית אגב שוטטות בחלקים הפחות מוצלחים של ניו־יורק. התוצאה היא ספרות בלתי נשכחת | רן בן-נון | 5 כוכבים

 

ויוויאן גורניק פירסמה את הממואר המבריק שלה, "האישה המוזרה והעיר הגדולה", ב־2015, כשהייתה בת 80, אבל הוא מרגיש חי, חקרן וצעיר כאילו כתבה אותו כל חייה, עם עיניים של בת 20 וחוכמה של בת 40. הספר הוא בעיקר שיר הלל לעיר ניו־יורק וגורניק, שבאה מהברונקס, גדלה כשעיניה נשואות אל השדרות היפות של העיר העילית, עם השוערים בפתחי הבניינים המפוארים מהאבנים החומות המפורסמות.

 

אבל כעת, כשהיא בוגרת וכותבת, היא משוטטת עם הידיד ההומו הטוב, לאונרד, דווקא בחלקים הכי קשוחים, קשים ורועשים של העיר ומבינה שזהו העולם האמיתי, הרוח האנושית, השיחה, חילופי הדברים. בשביל זה אנחנו כאן, כדי ליצור קשר עם בני אדם אחרים. אבל, וזה חשוב, זה יכול להיות אדם אחר בכל פעם. החיים הם בעצם המעברים האלה, מאדם לאדם. אם יצירת המופת של גורניק מ־87' נקראה "היקשרויות עזות", הרי ש"האישה המוזרה" יכול להיקרא היקשרויות עזות פחות, אך לא פחות חשובות.

 

לעמוד הספר באתר עברית

 

היומיום הניו־יורקי מספק לגורניק מצע אינסופי להגות שאין דרך אחרת לקרוא לה מלבד פילוסופיה אורבנית, צורת חשיבה הנובעת מההליך הקדום של שוטטות והתבוננות. ללכת דווקא בשכונות הפחות טובות ופחות מצוחצחות, להביט, להקשיב, לספוג את כל מה שהוא אנושי, לטוב ולרע, ואז לדבר על זה עם חבר שהוא ציניקן ניהיליסט מהולל ומחודד. ולבסוף, לכתוב את כל מה שראית, להפוך את זה לספרות בלתי נשכחת, שמרימה את הקורא ומרחיבה את תודעתו.

 

שם הספר לקוח מהקלאסיקה "הנשים המוזרות" של ג'ורג' גיסינג מסוף המאה ה־19, שאמנם נוצרה על ידי גבר, אבל הציגה דמות ראשונית של פמיניסטית רדיקלית, רודה, שהפכה לגיבורתה של גורניק. בסוג הפמיניזם הזה יש בחירה בבדידות בנוסח שנות ה־70: המשפחה היא כלא, הילדים הם עבדות, האהבה היא שקר שנועד לכבול אותך לממסד ולשמר את הסדר הקיים. גורניק מעדיפה להישאר לבד והיא בהחלט מודעת לסבל הלא קטן שטמון בבחירה האמיצה הזו, שעליה היא מפצה בדיאלוג פנימי: מישהו תמיד נמצא שם, מישהו לדבר אתו, לחלוק, לשתף, והאדם הזה הוא את בעצמך.

 

כריסי היינד והפריטנדרס הוציאו את Relentless - האלבום הטוב ביותר שלהם ב־40 השנה האחרונות. אל תתנו לו לחמוק מכם | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

 

לרוב, ינואר אינו חודש המשופע באלבומים חדשים. אז עד ש־2024 תנפיק תקליט טרי שמצדיק התייחסות, ניתן לנצל - לפחות את שבועותיה הראשונים - להשלמת חוב קטן מהשנה שזה עתה הסתיימה. במישור המקומי, 2023 הייתה קטסטרופה, אך לפחות מהפן המוזיקלי, בוודאי באגף הוותיקים, יצאו במהלכה כמה אלבומי קאמבק נהדרים, כמו I/O של פיטר גבריאל, Seven Psalms של פול סיימון ו־Every Loser של איגי פופ.

 

והיה עוד אחד, שלא נפל מהם אך חמק לי מתחת לראדר: Relentless של הפריטנדרס. האלבום הכי טוב של הלהקה של כריסי היינד ב־40 השנים האחרונות יצא במהלך החגים. חבר חובב מוזיקה הודיע שאני חייב להאזין לו, ואפילו התחלתי במלאכה. שמעתי, אהבתי, וסימנתי אותו לעצמי כאחד שראוי שיופיע פה במדור מיד לאחר החגים.

 

רגע לפני סיומם קרה פה משהו יותר גדול, ו־Relentless נדחק הצידה לטובת ענייני השעה. לפני כשבוע שבתי אליו, והתאהבתי בו בשנית. היינד מנסה בעצימות משתנה להחיות את הלהקה שלה קרוב ל־40 שנה. פה היא גם סוף־סוף הצליחה. אחרי שלושה אלבומים נהדרים, משהו החל לחרוק בממלכה של כוהנת הרוק הגדולה הזו, והלהקה שלה הפכה ממופע ממגנט לתחנת רכבת למוזיקאים (אפילו ג'וני מאר מהסמית'ס עבר שם) שהולכת ומאבדת פוקוס. גם ההופעה האחרונה שלה פה אצלנו, ב־2017, הייתה רחוקה מלהיות מזהירה.

 

אבל ב־2020 הפריטנדרס חזרו עם Hate for Sale שהציג סאונד יפה וגולמי כיהלום של שתי גיטרות־בס־תופים, והיינד הוכיחה שאת מה שאחרות טרם למדו היא לא שכחה. ב־Relentless היא וחבריה כבר ממש מתעלים על עצמם ומגישים אלבום נהדר מראשית ועד אחרית.

 

A Love למשל, הוא שיר פופי וקולח המזדמזם בהנאה כבר מההאזנה הראשונה. Merry Widow היפה לא פחות, כבר מציע פולק־רוק חשמלי שאפשר היה למצוא באלבומים טובים של המוזיקאי הבריטי ריצ'רד תומפסון, ו־I Think About You Daily החותם הוא בלדת פסנתר ארוכה עם עיבוד מיתרים ענוג שרקח ג'וני גרינווד מרדיוהד. בהאזנה ראשונה הוא נשמע פה קצת כנטע זר, מזכיר שלהיינד יש גם צד רך — מוצלח לא פחות מהסוער.

 

https://open.spotify.com/album/7cSjOM6t4Sg5a8WJ4qW2hi