ביקורות 29.2

None

חול טובעני

למרות רשימת הכוכבים המרשימה והכבוד למעריצים, "חולית" לא מחדש ודי מתיש. "סעי בובה" של חצי מהאחים כהן הוא סרט מתוק, פרוע ומומלץ | בנימין טוביאס | 2.5 כוכבים, 4 כוכבים

 

 

 

חולית חלק 2

 

האמת? מעריצי הרומן האפי של פרנק הרברט "חולית" וחובבי ספרי מד"ב בכללי ייצאו מהסרט הזה מה־זה מבסוטים: הוליווד סוף־סוף מכבדת אותם בעיבוד רציני, ארכני (זה החלק השני, מה שהופך את העיבוד הכולל לבן חמש וחצי שעות!), עתיר תקציב (190 מיליון דולר), עם מיטב כוכבי הוליווד (טימותי שלאמה, זנדאיה, חוויאר בארדם, ג'וש ברולין ועוד), בבימוי נער הזהב של הוליווד דני וילנב ("סיקאריו", "בלייד ראנר 2049").

 

יסלחו לי כל המעריצים והיוצרים, שבעצם גם הם מעריצים: זה לא אתם, זה אני, כלומר זה בעצם כן אתם. מעבר לקהל היעד, הסרט הזה פשוט מתיש. כמו לצפות במשך שעתיים וחצי בפוסטרים בלתי נגמרים ובנאליים להפליא של לוחמי חלל על רקע מדברי, לשמוע הרבה ג'יבריש ופרטים ודמויות והכל בשביל סיפור שירגיש מוכר להחריד מ"אווטאר", "הארי פוטר", "מטריקס", ו"מלחמת הכוכבים", על נסיך יפהפה (שלאמה) שמוביל שבטים מדוכאים ומדבריים שרואים בו את "המשיח/האחד" בקרב נגד אימפריית רשע עשירה מלאה במכוערים חיוורים. מילא שבקונטקסט הישראלי העכשווי נראטיב הכובש־נכבש/המערבי־ערבי שהוא הרע מול הטוב האולטימטיבי נשמע לא משהו - זה פשוט משעמם. תגידו שהביקורת לא הוגנת, כי כל הסאגות לעיל גנבו מהספר "חולית" ולא להפך - זה לא משנה.

 

הסרט לא מביא שום דבר חדש לשולחן, בטח אחרי החלק הראשון, ומי שלא מגיע מראש בתור מעריץ, ירגיש שהוא שוקע בחול טובעני.

 

סעי בובה

 

"היא לסבית ומתוקה, אני סטרייט וטיפש". כך תיאר אית'ן כהן, חצי מהאחים כהן שהתפצלו כזכור, את יחסיו עם אשתו מזה 33 שנה, העורכת טרישיה קוק, להט"בית גאה. איך לעזאזל נראית הזוגיות בבית קוק־כהן, ובחדר המיטות שלהם - אין לי מושג. אבל הסרט העלילתי הראשון שיצרו יחדיו, "סעי בובה", הוא מתוק ומוזר ופרוע ולגמרי לא דופק חשבון.

 

בהתחלה זה מרגיש כמו עוד סרט של האחים כהן, או ליתר דיוק חיקוי כהן סטייל הסדרה "פארגו", על זוג חברות לסביות (מרגרט קוואלי, הבת של אנדי מקדואל וכוכבת עולה, וג'רלדין ויסוונאטאן) שיוצאות לרוד טריפ כשאחריהן דולקים זוג מחסלים צבעוניים. אלא שאז מתברר שזה לא כהן את כהן, אלא כהן את קוק: יותר מטופש, עממי, קליל, מרגיש כמו סרט מצויר של שבת בבוקר ומצד שני גם הרבה יותר גיי וסקסי (יש פה בכל סצנה יותר עירום ואורגזמות מכל הפילמוגרפיה של האחים כהן). זה לא רק "פארגו", אלא קצת "אמריקן פאי".

 

נאמר זאת כך: זה סרט מלא בדילדואים. כן, כך ממש, צעצועי המין צצים לאורכו כאמצעי קומי, סקסי וגם כחלק מעלילת הפשע. המילה "דילדו" מביכה אתכם? אל תבואו. היא קצת מצחיקה אתכם, והמשפט האחרון סיקרן אתכם? אז "סעי בובה" הוא אחד מהסרטים המדליקים והלא־יומרניים כרגע על המסך. פלוס יש בו לעיתים תחכום, רגש וחמלה כלפי הדמויות (מצרך נדיר אצל הכהנים). בקיצור: ההפך מ"חולית", בקטע טוב.

 

 

 

עדיין יאנג

ניל יאנג ממשיך להוציא אלבומים בקצב מסחרר, והפעם של קטעים ישנים שהזמן והמיקס המשופר עשה עימם חסד | אמיר שוורץ |  4.5 כוכבים

 

בכל פעם שאני מראיין מוזיקאי ישראלי שאכפת לי מיצירתו, אני שואל אותו מה בנוגע לאלבום חדש. לא פעם התשובה המתקבלת מלווה בהסברים שהם לא יותר מעטיפה למסקנה שזה כבר פחות חשוב להם היום.

 

לו הייתי מתבקש לראיין את ניל יאנג, הייתי יכול לפסוח על השאלה הזו. האיש מוציא אלבומים בתדירות שבה מומלץ לאדם הדואג להיגיינת הפה שלו לבקר אצל שיננית. קצב שחרור החומרים המאוד גבוה שלו, בטח בשנים האחרונות, מקשה לעקוב אחריו. עד שמצאת זמן לשמוע את האחרון שלו ולגבש עליו דעה, מגיעה הבשורה שהבא כבר על האש.

 

עכשיו יש לו עוד אחד, לא ממש "חדש", אך כזה ששווה התייחסות. Dume הכפול הוא למעשה הרחבה של Zuma, האלבום הנהדר שיאנג הוציא עם הקרייזי הורס ב־1975, אחרי כמה שנות נתק ביניהם.

 

מחצית מ־16 השירים שכאן הופיעו באלבום המקורי, ובהם למשל Cortez The Killer ,Don’t Cry No Tears, Barstool Blues, Danger Bird ו־Pardon My Heart, אך המיקס האנלוגי המשופר עושה איתם חסד כה עצום, שלמי אכפת שכבר שמעת אותם מיליון פעם. יאנג הוא קצת נודניק כשזה מגיע לענייני סאונד, אך המהדורה הזו מוכיחה שהעקשנות שלו נכונה.

 

לצידם תמצאו עוד שמונה קטעים שהוקלטו בימים שבהם יאנג והלהקה התמקמו באחת מהפינות היותר יפות בחוף מליבו (שהעניקה לאלבום את שמו), ופשוט נתנו לסרטי ההקלטה לרוץ בזמן שהם עשו מוזיקה. וכך שירים כמו Kansas ,Hawaii עם הגיטרות המלוכלכות, Powderfinger היפהפה בביצוע מוקדם הנפרס לאורך שבע ורבע דקות או Pocahontas בגרסה מלאת הרמוניה, מהדהדים את רוח הגלים ואווירת החופש שבה נוצרו השירים האלו.

 

לאורך השנים, הקרייזי הורס חטפו מהייטרים שטענו שמדובר בחבורת נגרים שרק במקרה במקום מסור או מקצוע הם עובדים עם גיטרות ותופים. כשמאזינים לשירים המרכיבים את Dume (המקוריים ואלו שנוספו למהדורה המורחבת), מתגלה שוב — כבמרבית המקרים שבהם הקרייזי הורס ויאנג נפגשו כדי לעשות מוזיקה — שהם אחד מהרכבי הליווי היותר מגובשים שאיש רוק יכול לבקש לצידו. הן באולפן ב־1975 והן בסיבוב ההופעות שאליו הם יצאו יחד באביב הקרוב.

 

https://music.youtube.com/watch?v=GrzloNyqnyo&list=PLEnm8IE1Opl0EnXIbdcME4iPKEdOQxzAc

 

 

סיפור על לב שבור

נועה צרפתי ותום חמיידס, ששכלו את בני זוגם במסיבה ברעים, מתארים בפודקאסט אמיץ ומרגש במיוחד את הדרך שלהם לחזור לחיים | אסף יערי | 5 כוכבים

 

 

 

לפני פחות מחמישה חודשים, החיים של תום חמיידס ונועה צרפתי התנפצו לרסיסים. בני הזוג שלהם, עדי מרגלית ז"ל ויוחאי אזולאי ז"ל, נרצחו בטבח במסיבת נובה ב־7 באוקטובר, והם, צעירים בתחילת חייהם הבוגרים, ניצבו פתאום בפני המשימה הקשה והמייסרת לבנות את חייהם מחדש. את סיפור הגבורה האישי שלהם ושל חבריהם בקבוצת התמיכה לבני זוג שכולים, הם מספרים עכשיו בהסכת "אהבה זכרה לברכה".

 

הפודקאסטים הטובים ביותר נוצרים כשמישהו חייב לספר סיפור, לרוב את הסיפור האישי שלו, והדחף הזה כל כך חזק שהוא מוכן לשתף את העולם כולו (במקרה שלנו, לפחות את דוברי העברית) בסודותיו הכמוסים ובתחושותיו האישיות ביותר.

 

נועה ותום פותחים את ליבם בהסכת שאינו שיר הלל לאהובים שנרצחו, אלא דווקא מפנה את הזרקור אל האבלים שנותרו מאחור. וזה סוד כוחו. הוא מאפשר לנו להביט אל מעבר לרשימות החללים ולראות שם את אלה שנותרו מאחור, ובמיוחד את השותפים לאהבות הצעירות של קורבנות הטבח הזה.

 

שני המגישים הכירו בקבוצת תמיכה שנפתחה עבור צעירים כמוהם שאיבדו אהבה גדולה, ובעיצומו של התהליך הטיפולי הם משתפים את תחושותיהם ותובנותיהם בצורה מרשימה במיוחד, בעזרת אורחי הפודקאסט.

 

בפרק הראשון מתארח מנחה הקבוצה, שחר מזרחי, שמתמחה באובדן ושכול. הבחירה הזאת מחזקת את התחושה שלא מדובר בעוד מסחטת דמעות, אלא בדיון עמוק ומרתק על שכול בקרב צעירים, על התהליכים הנפשיים שהם עוברים ועל הדרך לריפוי. מזרחי מסביר את התהליכים שעוברים על חברי הקבוצה, ואת היסודות שעליהם נבנה הטיפול שיכול להעניק להם תקווה מחודשת.

 

בפרק השני מתארחת חברה בקבוצת התמיכה, עמית צפרי, שאיבדה את בן זוגה, ירדן בוסקילה ז"ל. התיאור שלה לגבי הימים הראשונים, שבהם לא ידעה מה עלה בגורלו, והימים שאחריהם, בין השבעה לפינוי הדירה המשותפת, פשוט מצמרר.

 

בלי רחמים עצמיים, בלי כעס על העולם, עם לא מעט חיוכים ומבט אופטימי אל העתיד, הצעירים האלה מספרים את סיפורו של דור, שחייו הצעירים נעצרו לפתע והוא נאלץ לשאת את נטל המלחמה ואת כאב השכול, על כתפיו.

 

להאזנה בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/4QyLVcw6lspV7TfQc1tneV

 

 

הפרק עם עמית צפרי

https://open.spotify.com/episode/0MBiivGJtfBivv4oQxcpj3