ביקורת סרט: "הילד" - פשטני אך שווה הצצה

"הילד" הוא ואריאציה לא ממש מקורית על פנטזיית ההזדמנות השנייה, עם ברוס ויליס בתפקיד האנטיפת וספנסר ברסלין כילד לא חביב במיוחד. כמעט דביק

"הילד" הוא תמונת הנגטיב של הסרט "איזה חיים נפלאים", אבן הפינה של התרבות האמריקאית. אבל גם אם הם עושים זאת בדרכים הפוכות, בסופו של דבר שני הסרטים מגיעים לאותה מסקנה - כי בהוליווד יש מספר מוגבל מאוד של מסקנות.

אם ג'ימי סטיוארט היה איש משפחה אהוב, שבהגיעו לגיל העמידה הרגיש מתוסכל משום שויתר על קריירה, הרי שברוס ויליס הוא יועץ תדמית מצליח שנכשל בחיים - אין לו אהבה, אין לו חברים, ואפילו כלב אין לו. אבל כמו סטיוארט, הוא מקבל הזדמנות שמיימית להביט אחורה ולראות שהחיים בעצם יכולים להיות נפלאים. כל מה שהוא צריך לשנות זה את הגישה האישית.

שלא כמו הסרט המופלא ההוא, "הילד" ניחן בתסריט פשוט ופשטני (מאת אודרי וולס), אבל הוא חינני מספיק בשביל להעביר שעתיים נעימות למדי. וכל סרט עם לילי טומלין(כאן בתפקיד המזכירה הקנטרנית והמקטרת) שווה הצצה.

 

למרות הכל - פתרון אינסטנט

 

ימים ספורים לפני יום הולדתו ה- 40 צץ בביתו של רס דוריץ (ויליס) ילד שמנמן ולא חמוד, שמתגלה לו כהוא עצמו כפי שהיה בן שמונה. דוריץ, שהדחיק את ילדותו, מתחלחל לראות את עצמו בילד הזה, ועושה כמיטב מאמציו להיפטר ממנו. אבל כשהוא מבין שאין לבעיה פתרון אינסטנט, הוא יוצא למסע מטפורי של גילוי עצמי. ביחד עם עצמו הצעיר הוא חוזר לילדותו בחיפוש אחר האירוע, שגרם לו להפוך למיזנתרופ חסר תקנה (מה לעשות שבסרטים המפתח לחיים מתגלם באירוע אחד ויחיד, והפתרון, למרות ההכחשה, הוא תמיד אינסטנט).

בכוונתו לשפץ את העבר על מנת לשפר את ההווה (תעלול מוכר מ"בחזרה לעתיד"), אבל בסופו של דבר הוא מבין שהוא אינו יכול לשנות את העבר, אלא רק ללמוד ממנו כדי להבין את ההווה. ומה שהוא לומד זה לקבל ולאהוב את עצמו כילד דחוי, ולהפסיק לחשוד בעולם שהוא רוצה ברעתו. תוך כך הוא הופך לאדם טוב ומאושר יותר - הוא מתחתן עם האסיסטנטית היפה שלו (אמילי מורטימר), שכל הזמן חיכתה רק לו, והופך לאיש משפחה, עם כלב.

 

ברוס ויליס אנטיפת

 

"הילד" הוא ואריאציה לא ממש מקורית על פנטזיית ההזדמנות השניה, אבל הוא יוצא דופן למדי לפחות בנקודה אחת. הילד, כפי שהוא מגולם בגרירת רגליים על ידי ספנסר ברסלין, הוא באמת ילד שצריך להתאמץ קצת כדי לחבב אותו, וזה בדיוק העניין. גם ויליס מצליח לעצב דמות אנטיפתית של ממש, וזה עוד יותר יוצא דופן. כי ברוב הסרטים תכונות שליליות אצל הגיבור מועלות דרך דברים שדמויות אחרות (או הגיבור עצמו) אומרות עליו. אבל הצופים לא באמת מאמינים להם, ואוהבים אותו לאורך כל הדרך.

זה לא הופך את הסרט לפחות סנטימנטלי, אבל הבמאי ג'ון טרטלטאוב, שמאחוריו הפנטזיות "בזמן שישנת" ו"פנומן", לפחות יודע איך לא לעשות את זה דביק.

 

("הילד". בימוי: ג'ון טרטלטאוב; תסריט: אודרי וולס; הפקה: סטפן ג'. אידס; צילום: פיטר מנזיס ג'וניור; פסקול: מרק גרי, פרנק שיימן; משתתפים: ברוס ויליס, ספנסר ברסלין, אמילי מורטימר, לילי טומלין, ז'אן סמארט, צ'י מקברייד. ארה"ב 2000, 104 דקות.)