נשיא על הכוונת

יוצרי "סאות'פארק" מציגים את הסדרה החדשה שלהם - "That's My Bush". אם הבית הלבן היה מתנהל כמו בית משוגעים - ככה זה היה נראה

"לאדם מבריק מגיעה סדרה מבריקה" – כך הכריזו הפרומואים ל"That's My Bush" ("זה הבוש שלי") – הסדרה החדשה של יוצרי "סאות'פארק", מאט סטון וטריי פארקר, שעלתה לשידור אתמול (רביעי) בערוץ הבידור האמריקני "קומדי סנטרל".

"זה הבוש שלי" מציעה הצצה לחיים בבית הלבן, ולגמישות הרבה לה נדרש הנשיא ג'ורג בוש כדי לתמרן בין הנושאים הרגישים שעל סדר היום הציבורי, וחייו האישיים הלא פחות מאתגרים.

בפרק הראשון בסדרה - "ארוחת ערב שהופלה" - מנסה ג'ורג בוש (השחקן טימות'י באטונס, שדומה בצורה מדהימה לדבר האמיתי) לעשות היסטוריה, ולאחד בפגישת פסגה את מנהיג הקבוצה המתנגדת להפלות ומנהיגת הקבוצה התומכת בהן, סביב שולחן ארוחת הערב בבית הלבן. הוא מאמין שתמונה משותפת שלו עם המנהיגים, תעזור פלאים לתדמיתו כמאחד מחנות יריבים. לפי מיטב חוקי הז'אנר, מגלה בוש מאוחר מידי, שהוא כבר קבע משהו אחר לאותו הערב - ארוחת ערב רומנטית ונטולת פוליטיקה עם אשתו לורה (השחקנית קארי קווין דולין). לורה לא מסכימה לבטל את הפגישה בטענה שהיא חייבת לשמר את חיי הנישואין שלהם ומאלצת את בוש לתמרן לאורכה של כל הארוחה ולמנוע מהאורחים ומלארה לגלות אחד על קיומו של השני. הכישלון, כמובן, הוא בלתי נמנע. מוסיפים לחגיגה היועץ של בוש - קרל רוב, מנהלת משק הבית הדעתנית - מגי, מתאמת לוח הזמנים - בלונדינית לא חכמה במיוחד בשם פרינסס ולארי - השכן החטטן.

ביום שלישי בערב, בהופעה בתוכנית הלילה של ג'יי לנו , סיפרו סטון ופארקר ש"הם רצו לעשות סיטקום שעושה פרודיה על סיטקומ'ס". עם "סאות'פארק", שהציגה את הרפתקאותיהם של קייל, קני, קרטמן וסטן, פתחו השניים פתח לאווירת "הכל אפשרי" בטלוויזיה. הם שברו טאבואים וסיפקו הומור חריף וקיצוני. כאן, הם עלו מדרגה. לא מדובר בסתם בדיחות על חשבון הנשיא החדש של ארה"ב אלא סאטירה, שיותר מאשר צוחקת על מוסד הנשיאות, צוחקת בעצם על חוקי הז'אנר הטלוויזיוני עצמו, בעזרת סט של הבית הלבן, דמויות טיפוסיות ומוקצנות וההומור המטורף והמקורי שלהם.

ההכנות להפקת הסדרה החלו למעשה עוד לפני שנודעו תוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב והיא יועדה לעלות לשידור ב–28 בפברואר. (בשלב ההוא אפילו חשבו לקורא לה "Absolutely Al" בעקבות ההערכות לזכייתו של אל גור בבחירות). בסופו של דבר, העניקו פארקר וסטון לדמותו של הנשיא בוש תכונות חיוביות יחסית – הוא אהוד, מפעיל שיקול דעת ושואף באמת ובתמים "לאחד" את כל הצדדים (כפי שהבטיח בקמפיין הנשיאותי שלו). זה אולי לא מספיק כדי לגרום לרפובליקנים לאהוב את הסדרה, אבל אם המוניטין של היוצרים אמור להיות קנה מידה, קרוב לוודאי שבעיני כל האחרים היא תמצא חן.

בהתאם לחוקי הז'אנר, בוש הוא אב משפחה קלאסי שמחזיק בהמון כוח, אבל לא יכול לעשות דבר בלי אשתו. את זה מדגימה דמותה של לורה בוש מצויין כשהיא אומרת לבעלה שוב ושוב: "אתה הכי טוב, גם אם אתה מניאק שאין לו מושג מכלום". הוא מבחינתו עונה במשפט הסיכום: "יום אחד לורה, אתן לך בוקס בפרצוף"...

ברגע שמבינים שהסדרה היא לא על בוש, אלא סיטקום בכיכובו של בוש – הסדרה מצחיקה למדי. היא ידידותית יותר לצפייה מסאות'פארק למרות שהקיצוניות הידועה של סטון ופארקר לא נעלמת מן העין. את ראש התנועה בעד הפלות, למשל, מגלמת דמות סטארוטיפית של לסבית מיליטנטית ולעומתה, את ראש התנועה המתנגדת להפלות - פליקס הריס - מגלמת דמות ממוחשבת וננסית שהיא למעשה עובר שלא התפתח 30 שנה שנראה כמו שילוב של יודה ממלחמת הכוכבים ואי טי. הפרצוף ההמום של הנשיא כשהוא פוגש את פליקס (שמתלונן שבגיל 30 הוא עדיין צריך לעשות קניות ב"ביבי גאפ") הוא אחד הקטעים המצחיקים בפרק הראשון.

על אף ש"זה הבוש שלי" אינה סאטירה של ממש, לא חסרות בה עקיצות פוליטיות. לשיר הפתיחה מתגנב המשפט "אני לא מאמין שהוא באמת בבית הלבן – זה הבוש שלי!" ואחרי שנכשלים ניסיונותיו של בוש לתמרן בין כל הצדדים, והוא מודה ש"פישל בגדול", אומרת אשתו לורה: "אתה אולי נשיא גרוע – אבל אתה בעל מצוין...". כמו "סאות'פארק" – גם הסדרה הזו מהלכת כל הזמן על הגבול שבין בידור לפארודיה וממש לא בטוח שזה היה אותו הדבר אם אל גור היה נבחר לנשיא.

במסווה של קומדיית מצבים קלילה, מעלה "זה הבוש שלי" סוגיות אמיתיות על סדר היום. בשבוע הבא למשל, מודיע קרל, עוזרו של הנשיא, לבוש שחבריו הישנים מהאוניברסיטה מתכוונים להגיע לביקור בדיוק באותו השבוע שבו עליהם לדון בסוגיית עונש המוות. קרל שוכר קבוצת שחקנים שעושה אימפרוביזציה על הוצאה להורג לפני חבריו של בוש והנשיא מזריק לעצמו זריקה קטלנית מזויפת (או שלא).

ומה בהמשך? לסטון ולפארקר יש כמה רעיונות מקוריים. השניים סיפרו לג'יי לנו שהחלום שלהם הוא להביא מנהיגי עולם שלישי להופעת אורח בתוכנית. דבר ראשון הם התקשרו לסאדאם חוסיין – אבל הוא לא החזיר טלפון. מכיוון שהם משלמים מאה אלף דולר להופעה, אמרו השניים, כל מנהיג כזה, שצריך כסף, יתקבל בברכה.