כשעברתי את שמיר

יצא שהתמכרתי לכל אלה, הקטנים. הערצתי כל מי שלא עבר את ה- 1.65, ואספתי אותם אחד אחד, מניח אתם בסדר, מהקטן לגדול, כאפשרויות של עתיד נאה: יול ברנר, פרינס, מדונה, דסטין הופמן

יצא שהייתי די נמוך. הגנים דווקא היו בסדר, הסביבה תומכת, הרצון גדול, ובכל זאת, לא ממש צמחתי. נחמד אולי לפתח מורכבות של ילד נמוך, אבל בגיל מסוים כבר היה משהו מטריד לראות כך את העולם, עשרים ס"מ פחות מהממוצע הגברי, ואלה, ה-20 ס"מ פחות, היו כל עולמי.

באיזשהוא שלב השלמתי עם העובדה שאשאר תמיד בסביבות המטר וחצי. זכורים לי לילות איומים בהם שכנעתי את עצמי שאפשר לנהל חיים נורמלים גם ככה, וחיפשתי אחים לכאב, שיראו לי ולכולם שאנשים קטנים נהנים לא פחות. יצא שהתמכרתי לכל אלה, הקטנים. הערצתי כל מי שלא עבר את ה- 1.65, ואספתי אותם אחד אחד, מניח אתם בסדר, מהקטן לגדול, כאפשרויות של עתיד נאה. יול ברינר, פרינס, מדונה ודסטין הופמן הם רק הקצה.

מכל אלה, הקטנים, התקווה הגדולה של חיי, אור לגויים ואהבתי האמיצה, היה יצחק שמיר, אותו אחד שהופיע מדי יום בטלוויזיה, הצליח להשתיק את הסלון הרועש, ונראה היה שאין שני לו. בין כל כך הרבה גנרלים גבוהים, דווקא הוא, סובב את כולם על האצבע הקטנה. את התמונה שלו, מישיר מבט על רקע הדגל, הדבקתי ביראה על הארון הגדול. אמא הביטה, נחרדה ובלילה סיפרה לאבא מה קורה שם, אצלי בחדר - משהו עם פשיסטים ותתחיל לדבר איתו - וגם אמרה לו, בין השאר, שאני קצת נמוך מדי, ואולי כדאי לעשות משהו.

הכל קרה בערך באותו רגע: התמונה נתלשה ובעקבותיה הופיעו הסברים סוחטים על מה שקורה פה במדינה, ולמה צריך ככה ולא אחרת. לכל אלה נוספו גם חביתות ופירות וירקות ובשר ועוף והרבה חלב. קנו לי סוליות מיוחדות והקפידו שאשן מספיק. פעם אחת גם נלקחתי לאיזו אסיפה בכופר היישוב, הסתובבתי בין הרבה אנשים גבוהים שמדברים נקי, משמיצים את שמיר, ומחפשים את העם. כשחזרנו כבר התחילו לכאוב לי הרגליים ואמא אמרה שזה סימן טוב.

זכורה לי המדידה האחרונה, בה עברתי את הגבול. או-אז השתחררתי מהחיים מתחת כדי להפוך לשבוי של דרך. התרחקתי משמיר, והפכתי לאחד שלא ממש מבין מהחיים שלו, עוד אחד מהרוב הדומם. יצא שהגעתי ל-177, פחות או יותר, עם דעה מוצקה שב-77' נעשתה טעות איומה, ושיש רק דרך אחת נכונה. היום, שמעתי אומרים, יש עוד איזה אופציה או שתיים.