במותו של דורון אשכנזי כרוכים צער וכאב, רצון עצום להוכיח משהו לציבור ובלבול מוחלט בין אשם, אחריות ותדמית ציבורית. כדאי לעשות קצת סדר, אפילו ביום בו משפחתה של עפרה חזה דורשת במפגיע כי גופתו של אשכנזי תנותח כדי לגלות אם היה חולה איידס.
אין נטפלים לאנשים בשעת צערם, אלא אם כן הם הופכים את הצער לעניין ציבורי. משפחתה של עפרה חזה טענה בעבר, במרומז ובמישרין, בכל כלי תקשורת, כי אשכנזי אשם במותה משום שהדביק אותה באיידס. הרצון להגן על שמה הטוב של הזמרת מובן, ואין אנושי וברור ממנו, ועם זאת יש כאן כמה בעיות מוסריות לא קלות שאי-אפשר להיפטר מהן באצבע מאשימה.
מוות מאיידס אינו תוצאה הכרחית של הידבקות במחלה. מאות חולי איידס - אם לא יותר מזה - חיים בישראל עם המחלה, וחלקם ימשיכו לחיות עוד שנים ארוכות, ואפילו ליצור, לעבוד ולשמוח - מפני שהם מקבלים טיפול נאות. הדרך לטיפול דורשת ויתור מסויים על פרטיותו של המטופל. הוויתור הזה, במקרה של חזה, לא אירע עד הסוף. לאישיות ציבורית - מפוליטיקאי ועד זמרת אהובה - ויתור כזה עלול היה להיות קשה במיוחד, אבל כדאי לכולנו להסכים, בשם קדושת החיים, שהוויתור על החיים נורא מכל נזק שיכול להיגרם לשמו הטוב של אדם.
מכל מה שפורסם עד כה בעניין זה עולה, כי אפשר היה למנוע את הידרדרות מצבה של עפרה חזה לו רק קיבלה טיפול מתאים. מטעמים השמורים עם המשפחה, זה לא קרה. מי אחראי לכך? בעולם רציונלי, בו אנשים בוגרים מקבלים החלטות עצמאיות ומושכלות, האחריות היא קודם כל של החולה עצמו. מידה מסויימת של אחריות מוסרית מוטלת גם על מקורביו ואוהביו, אם ידעו ולא עשו דבר. מעבר לזה, אלא אם כן מקורביו ואוהביו של החולה מונעים ממנו בכוח לקבל טיפול, בכלל לא מתעוררת שאלה של אחריות ושל אשם.
אבל עוד לפני שאדם מביט במראה ואומר לעצמו בקול רם, יש לי איידס ועכשיו אני צריך לחיות עם זה, מתרחש אירוע של הדבקה. בני משפחת חזה מאשימים את אשכנזי. כאן עולה במלוא חריפותה שאלת האחריות, האשם והקשר הסיבתי. בני משפחת חזה דורשים לנתח את גופתו של אשכנזי כי הם בטוחים שהוא היה חולה איידס. מבחינה משפטית, כך שמעתי מעורכי-דין שמצויים בנושא, ספק אם יש להם מעמד וזכות להעלות טענה כזאת בבית-משפט. אבל נניח שכן, ונניח ששופט בישראל נענה לדרישה כזאת ומוציא תחת ידו צו לנתיחת הגופה, ונניח אפילו שבנתיחה יימצא כי אשכנזי באמת היה חולה. האם עובדה היפותטית כזאת מצביעה על כך שהוא היה זה שהדביק את חזה במחלה? בעולמם של אנשים מוכי צער, די בכך להוכחה סופית, כי לשיטתם אין להעלות על הדעת כל אפשרות אחרת. בעולם רציונלי יותר, כל מה שיתגלה, אם יתגלה, בנתיחת גופתו של אשכנזי הוא רק אם היה חולה או לא. ובעולם שבו נהוגים כללי משפט תבוניים כדי למנוע מן הצער הפרטי לפגוע בזולת, כל שופט חייב לשאול את עצמו, האם מותר לו לפגוע בכבוד המת ובמשפחתו כי להקל על יגונה של משפחה אחרת. התשובה צריכה להיות "לא" החלטי: אלא אם כן מדובר בחקירת רצח: ככל הידוע לא התנהלה חקירה כזאת והמשטרה לא האשימה את אשכנזי בכך שידע שהוא חולה, ועם זאת, בכוונה תחילה, הדביק את חזה במחלה. מה שהתנהל הוא קמפיין ציבורי של משפחת חזה, שהאשימה את אשכנזי במובלע ובהמון רמיזות, אבל כאלה שכל קורא עיתון מבין מיד.
ואם לא די בכל הסיבוך המוסרי הזה, עומדת כאן לדיון שאלה לא פשוטה מכיוון אחר. לכולנו יש זכות לשם טוב ולמוניטין שהרווחנו ביושר. לטעמי, הזכות הזו לא פוקעת עם המוות, וחיטוט ציבורי בחיים האינטימיים של המתים בזוי בעיני ממש כמו נבירה בצנעת היחסים שבין אנשים חיים. כל התנהגותה של משפחת חזה סביב הפרשה מעידה, כי בעיניהם שמה הטוב נפגע ללא תקנה מרגע שנודע לציבור כי היא מתה מאיידס. זו הבעיה האמיתית, ונתיחה בגופתו של אשכנזי לא תפתור אותה. מחלה אינה פגם מוסרי. מחלה היא עובדה ביולוגית שיש להילחם בה, ולא יותר. יסלחו לי האבלים, אבל הקמפיין של משפחת חזה כבר חולל נזק די כבד בעניין המודעות שלנו לאיידס. זה לא אות קלון, זה לא אות קין, זו לא מחלה שמוכרחים למות ממנה ומוכרחים להפוך אותה לסוד אפל, טעון אשמה. בני משפחתה של חזה עשויים להציל חיים אם רק יכירו בכך ויהפכו את הצער האישי והבמה התקשורתית שניתנת להם למנוף למודעות למחלה. אבל הם כנראה לא יכולים, או לא רוצים, ומשום כך אנחנו נחשפים רק לסיפור סנסציוני ודי מכוער על מה שהיה או לא היה בין שני אנשים שמתו. האם משפחתה של עופרה חזה מאמינה שרק כך יישמר שמה הטוב וכבודה של המתה?