למות זה לפעמים פתרון קל מדי

את Undying מומלץ לשחק לבד, עם אורות עמומים ו-ווליום גבוה

Undying הוא קודם כל משחק פעולה מצוין, ואחרי זה משחק אימה. קודם כל פעולה ורק אחרי זה אימה, כי אין לו את מימד העומק שיהפוך אותו למפחיד ומטריד ממש, אבל יש לו את הרגעים שלו. ללא ספק יש לו את הרגעים שלו.

המשחק נפתח בכניסה לאחוזה של חבר ותיק מימי המלחמה הגדולה, היא מלחמת העולם הראשונה. רק שהם עוד יכלו להרשות לעצמם לא לקרוא לה ככה בשנות העשרים, בהן מתרחשת העלילה. הגיבור, הרפתקן אירי בשם פטריק גלאווי, מגיע לבית הגותי האפל והמבודד הזה, זירת התרחשות מושלמת לזוועות שהוא מסתיר, בעקבות מכתב בהול של בקשה לעזרה מהחבר, ג'רמיה קובנאנט. אותו ג'רמיה הציל את חייו של גלאווי, לילה סיוטי אחד בשירותם המשותף במלחמה, וגלאווי הוא איש של כבוד, שלא בורח מחובותיו.

גלאווי פוגש ג'רמיה קובנאנט שהוא שבר כלי, צל של עצמו הישן, גוסס ממחלת הסרטן אבל מבוהל ממשהו שהוא יותר מהמוות. האחוזה - מספר קובנאנט לידיד שעבר מרחקים בשביל לעזור לו - רדופה ביצורים מפלצתיים של שיניים וטפרים ועיניים שחורות מתות. אל תחשוב שאני משוגע - ממשיך ואומר האיש הגוסס - בקרוב תפגוש אותם בעצמך. ובאמת, המשחק לא מבזבז הרבה זמן בלהתחיל לזרוק עליך את היצורים השטניים שהמפתחים השכילו ליצור, חלקם מפחידים באמת.

 

חלחלה

 

מתחילים לחקור את הבית. זה מקום די גדול ומבוכי, אבל המשחק משתמש בטריק שבו ימשיך לעשות שימוש עד סוף המשחק - הוא מגביל את צעדי השחקן על ידי דלתות שבאופן מסתורי נתקעות, בשביל למנוע גישה לחלקים שהם לא רלוונטיים בחלק זה של המשחק או שמסתירות סודות שתוכננו להתגלות רק מאוחר יותר. האמצעי הזה, בהקשר של טירה רדופת רוחות, לא נתפס כמלאכותי מדי ועוזר להימנע מסימפטום הנדידה הממושכת במפה, כדי לנסות למצוא מחדש את חוט העלילה. זה והמבנה הלינארי של רוב המפות מונע מהשחקן לסטות מהדרך הראשית, וכך שומר על קצב ההתפתחויות הגבוה שדרוש למשחק אימה, שחיונית לו ההרגשה שכל רגע יכול לקפוץ עליך משהו מהצללים.

הגרפיקה מעולה, לא רק בזכות השימוש שלה במנוע הגרפי של Unreal Tournament, אלא גם בגלל הארכיטקטורה המרשימה של המקומות הלא נעימים שיוצא לגיבורנו להיקלע אליהם. עוד תורמים לאווירה אפקטים של אור, ערפל וגשם, שהם מהטובים שראיתי. הפירוט מאוד מרשים - רק תסתכלו על הפרצופים של אחד או אחת מהמשרתים שעוד לא ברחו (המסכנים - הרבה מהם ימותו במשך המשחק). הקולות תורמים לאווירת הפחד אולי יותר מכל דבר אחר - רעשים סביבתיים מבשרי רעות והנהמות הכי מעוררות חלחלה ששמעתי הרבה זמן, אותם משמיעים יצורי Undying, גרמו לי להסתובב במעגלים, כדי לנסות לתפוס את פרצופו של המוות לפני שהוא בולע אותי.

 

קללה

 

עם הזמן מתגלה שהקללה על הבית קשורה למשהו שעשו ג'רמיה וארבעת אחיו ואחיותיו ז"ל בילדותם, על אי קטן במפרץ הסמוך ועליו מעגל אבנים מוזר (ונבין למה בחרו לקרוא למשפחה קובנאנט - ברית). הקללה הזו גורמת לכך שהארבעה - שני אחים ושתי אחיות - חוזרים לרדוף את הסביבה לאחר מותם, בצורות חדשות ולא מי יודע מה אסתטיות. אבל ארבעת האל-מתים הללו הם רק מתאבן לכוח שיצר אותם, לחשיפתו מתקרב גלאווי עם ההתקדמות בסיפור. למרבה הצער, לא הרגשתי שהמסתורין שהסיפור יצר בחצי הראשון התפתח למשהו מעניין בהמשך, והעצמות בארון ההיסטוריה המשפחתית של הקובנאנטים לא התחברו לי לשלד שלם. נכון שסיפור אימים לא צריך אף פעם להגיע למצב של היגיון פנימי שלם, כי אז נעלם הגורם העל-טבעי והחרדה מהלא ידוע, אבל במקרה הזה הסיפור פשוט מתפורר לקראת הסוף. מצד שני, הוא עדיין יותר טוב מ- 90 אחוזים מהסיפורים במשחקי פעולה, אז הביקורת שלי היא בעירבון מוגבל. גם ל-Half-Life לא הייתי נותן פרסים על הסיפור (למעשה, אפילו פחות).

 

מפה

 

המפות הן אחת הנקודות החזקות של Undying (אחת מרבות). הן אף פעם לא משעממות, כמעט ולא חוזרות על עצמן, ויוצרות רצון חזק (לצד חשש קל) לחקור את פינותיהן האפלות. בין המקומות שגלאווי מבקר בהם, מלבד האחוזה וגניה, נמצא בית קברות משפחתי, חורבות של מנזר עתיק ומערות הקבורה העמוקות שמתחתן (ללא ספק החלק הכי מפחיד במשחק), אותו מנזר בזמן אחר, כשעדיין היה בשימוש, עיר קדומה מקוללת שנקרעה לגזרים ונכלאה בממד משלה, כשקירותיה המפוררים וצריחיה מרחפים מעל מערבולת של לבה, ועוד.

 

נשקים

 

יש אמנם סיפור חזק יחסית ל- Undying, אבל כמו כל First Person Shooter, משקלו של המשחק נח על הקרבות. Undying עושה עבודה טובה בתחום הזה. המפלצות מעניינות, ולכל אחת יש את היתרונות והחסרונות המיוחדים לה. המפלצות הכלביות של תחילת המשחק, למשל, חסרות נשק לטווח ארוך ומתות די מהר, אבל מצד שני מסוגלות לקפוץ מרחקים מפתיעים, יכולת קטלנית באיזורים סגורים שלא מאפשרים נסיגה מהירה. הן גם עושות קולות נורא מפחידים - באמת, נשק פסיכולוגי יעיל.

לרשות השחקן עומד מגוון יפה של נשקים וקסמים, שמונה מכל קטגוריה, וניתן להשתמש במקביל בקסם ביד ימין ובנשק ביד שמאל, דבר שיוצר מגוון מפתיע של אסטרטגיות אפשריות. ליצירתיות הטקטית תורמת העובדה שחלק מהנשקים והקסמים מגיבים זה עם זה - למשל, קסם יריית הברקים, אם גלאווי מפעיל אותו כשהוא חמוש ברובה החניתות, טוען את החנית באנרגיה חשמלית שמשתחררת עם הפגיעה, עם תוצאות קטסטרופליות לכל מי שנמצא בסביבה (ראיתי אויבים חסונים עפים עשרה מטרים באוויר מפגיעת ברק כזאת).

עוד דבר יפה ששילבו המפתחים במערכת הקסם היא האפשרות לחזק את הקסמים בעזרת "מגברי קסם" מיוחדים שממוקמים/חבויים על פני השלבים. לכל קסם יש שש דרגות כוח, וכל שימוש ב"מגבר" מחזק קסם אחד שהשחקן בוחר בדרגה אחת. "מגברי הקסם" תורמים שני דברים למשחק: ראשית, הם מכניסים שיקולים אסטרטגיים מעניינים של איזה קסם לחזק ומתי, ושנית, הם מתגמלים חקירה יסודית של השלבים, כי רבים מה"מגברים" מוחבאים בכל מיני צורות שדורשות תשומת לב או אינטואיציה טובה כדי לחשוף.

הקסם הכי מעניין במשחק הוא ה- Scrye, כישוף שחושף תופעות על טבעיות בשדה הראיה של גלאווי. בין התופעות האלה יכולים להיות חזיונות של מה שהתרחש באותו מקום בעבר, שדות כוח מכל מיני סוגים ויצורים על-טבעיים. המשחק כולל לא מעט אפקטים כאלה לגלות, וזה כל כך כיף לחשוף אותם, שלא הייתי מתנגד לעוד הרבה. פעם או פעמיים אותה "ראיה בעין שלישית" דרושה לפתרון פאזלים. הפאזלים של Undying הם לא מהסוג שתוקע את השחקן, אבל עדיין כיף לפתור אותם כשהם מופיעים (שזה לא לעיתים קרובות יותר מדי).

אז זהו: רוצים משחק פעולה מהטובים של השנה האחרונה, שגם יקפיץ אתכם מהכסא לפעמים? Undying מחכה לכם בחושך…

 

דרישות

 

פנטיום II 400

זיכרון - MB64

כרטיס תלת ממד – MB16

* Undying (שם מלא Clive Barker's Undying, בחסות סופר אימה אמריקאי ידוע), פותח על ידי Dreamworks, משווק על ידי EA החל מסוף פברואר, ומופץ בארץ על ידי חברת הד ארצי. ממוצע ביקורות הרשת שלו הוא 85. את Undying מומלץ לשחק לבד, עם אורות עמומים ווליום גבוה.