עמיחי ועזבונו

הארכיון של יהודה עמיחי המנוח ישכון באוניברסיטת ייל, אבל את שירתו יזכרו בעיקר כאן. על כבוד והתקבלות, פרובינציאליות וערכים תרבותיים

האם יפה עשה המשורר יהודה עמיחי כשמכר באחרית ימיו את ארכיונו הספרותי לאוניברסיטת ייל בארה"ב, תמורת רבבות דולרים? האם צדקו אלה שיכלו למנוע את המעשה ולא מנעו? האם בשם בצע כסף, שואל מי ששואל, ייאלצו חוקרי שירתו להרחיק עד ניו הייבן?

ברשות מרנן ורבנן (אם להשתמש בנוסח מקודש לצורכי חולין, לפי שיטת המנוח) אפתח בהכחשת טענתם הראשית של שוללי העסקה הנוצצת. אכן, לא הכסף היה כאן עיקר אלא הכבוד. כלום חסר לו כבוד? הרי הפיצו שמועות שהוא מועמד לפרס נובל. על כך משיב הפתגם העממי שעם האכילה בא התאבון. ומפי חז"ל אנו למדים כי "איבר קטן יש לו לאדם, משביעו – רעב, מרעיבו – שבע". כך בענייני כבוד: יצר הכבוד תאבונו גדל ככל שמשביעים אותו.

אוניברסיטת ייל היא מן המכובדים במוסדות האקדמיים בעולם, ואף כי תשלום שהוצע ליהודה עמיחי לא חרג מן הבינוני, לפי מושגי השוק האמריקני, הרי עצם הכללתו באגף הארכיונים הספרותיים בצד כמה מגדולי הספרות יש בה לא רק חריגה אלא ממש קפיצה אל מחוץ למעגל המקומי של הספרות העברית והארץ-ישראלית.

לחרוג מן המעגל הפרובינציאלי של הספרות הישראלית – זו שאיפה רווחת בין סופרינו. קשה להם להבין, כי עצם שאיפתם זו מעידה על צרות מוחין פרובינציאלית, אבל יש נימוקים אחדים לא רעים להצדיק את השאיפה הזו – וראש להם הרצון להגיע אל המוני קוראים, בעיקר יהודים, בחו"ל, שבלעדי התיווך בדרך התרגום לא יוכלו להגיע לשום הכרה של היצירה העברית המקורית.

אבל יש משהו עמוק מכל זה בהיענותו של עמיחי להגליית ארכיונו וגנזי כתביו אל מחוץ לחזקת תרבותו. היתה זו מעין הכרזת עצמאות, ניתוק כבלים, ובדרך מליצה: המראה. אין הוא יחיד בחשק העז להיות נמדד בקנה-מידה בינלאומי. אין הוא יחיד בהזדקקות להסכמתו של העולם הגדול, הפתוח. אצלנו מכנים זאת "התקבלות". יש התקבלות בחוג הפנימי של הספרות הישראלית, ויש – בעדיפות ברורה – התקבלות בשוק הביקוש העולמי. כאן עוזרת גם ההיענות לביקוש הרעיונות הפוליטי. קובעי סולם הערכים בבירות העולם נוטים לטפח ביטויים של התנגדות מבפנים בעמים, בתרבויות, במדינות. יש רוח מנשבת מניעה ומסובבת טחנות בספרות האופנה הנפוצה: "היה נגד בארצך – והיינו בעדך במקומותינו".

הדוגמא העולה מיד על הדעת היא הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין, שזכה לגדולה בספרות העולם, בעיקר במערב, הודות לכך שסימל את ההתקוממות נגד המשטר הקומוניסטי. ערכו הספרותי לא היה בר-קיימא, כפי שהוכח מרגע שעקר מארצו ופרסם ספרים פחות ופחות חשובים, עד שנשתתק לגמרי. איני יודע אם ארכיונו שמור באיזה מוסד אקדמי, אבל בזיכרון הספרותי הבינלאומי ודאי אין הוא שמור.

קשה לראות כיצד יישמרו זכרו ומורשתו של יהודה עמיחי בזכות גניזתו האמריקנית. קל יותר לשער, כי שירתו תמצא את מקומה הנכון, הסביר, בין נושאי משך הספרות העברית בדורו, לפניו ואחריו.

ועל זה אומר ביאליק באחד מהכואבים בשיריו: "אכן גם זה מוסר אלוהים ותוכחה רבה - / אם תתכחשו ללבבכם; / וזרעתם על כל מים את דמעתכם הקדושה / ועל כל קו רמייה תחרזוה; ושפכתם את רוחכם על כל שיש-ניכר / בחיק אבן זרה את נפשכם תשקעו…"