קדש ורחץ, מעך וטראח

הרב עובדיה רוצה לשלוח להם טילים על הכיף כיפאק? אריאנה מלמד איתרה הגדה של פסח משנת 71' שלידה גם המר"ן והתבטאויותיו נראים תמימים ובלתי מזיקים כחרוסת צחה

אז יש חוזה על ראשו של הרב עובדיה, וזה לגמרי לא מצחיק. גם הדרשה שבעטיה הוצא החוזה לא מצחיקה. היא קוראת להשמדת הערבים, לא פחות. וגם "נשלח להם טילים על הכיף כיפאק", אמר המר"ן והוסיף עוד פנינה לאוצר ההתבטאויות שלו, לא פחות טובה מ"תצא בחוץ".

העובדה שהרב עובדיה נשמע כמו מהדורת 2001 של הגשש החיוור אינה צריכה להטריד את מנוחתו של איש, ובהזדמנות זו כדאי להיזכר בכך שלא רק האופן, אלא גם המסר, אינו פרי המצאה של מוח יצירתי מן הימין. כמה ימים לפני שכו-לם אומרים "שפוך חמתך על הגויים" ונזכרים שמצווה לספר לא רק ביציאת מצרים אלא בכל תלאותינו מאז, הרב עובדיה נשא דרשה שמגוללת את קורות עם ישראל כסדרה של אסונות וניסים, וזה בסדר גמור בשיטת מחשבה שאינה מכירה בארועים גיאופוליטיים כמעשה ידי אדם. אם הכל מוכתב מלמעלה, אז כשיוצא לנו להינצל ממשהו, ברור שזה נס.

אבל מה עם הטילים? מר"ן, יסלחו לי חברי אוכלי החמץ, פשוט אומר באיחור מסוים את מה שפעם היה בלב-ליבה של הישראליות החילונית הגאה: שנאת ערבים בוטה, פשוטה וחסרת עכבות כלשהן.

נזדמן לידי עותק של אמצעי תקשורת ישן נושן: הגדה של פסח. כן, ההגדה היא "אמצעי" ולא רק טקסט מקודש, משום שהריטואל השנתי בו מספר בלתי ידוע של בני אדם אוחזים בטקסט ומפרשים אותו איש-איש על פי דרכו הוא גם ריטואל של תקשורת בין-אישית ולאומית כאחד. ההגדה שאני מחזיקה נדפסה בשנת 1971. "סולל בונה", חברה לבניין ועבודות ציבוריות, חתומה על הטקסט ועל הפרשנויות שלו. ערך: אלי לנדאו. וכך הוא כותב בפתח הדברים: "המרחק עודנו קצר כדי לנתח את האותות והמופתים של ימינו ולהפכם למשנה סדורה". וכנגד אילו אותות דיברה הגדת סולל בונה? נצחוננו הגדול והמופלא על צבאות ערב במלחמת ששת הימים, כמובן. הבה ונקרא מה חשבו רבותינו מן החברה לעבודות ציבוריות בשנים בהן חשבנו כולנו כי מצבנו

מעולם לא היה טוב יותר.

 

מכת אנשי צפרדע

 

זוכרים את "קדש ורחץ, כרפס יחץ"? הנה פרשנות ההגדה ההיא: "קדש – לפי המסורת פירושו – קדש על היין, בימינו נוסף לציווי מימד חדש. מבצע קדש היה הראשון במבצעים הגדולים נגד מצרים מאז ירדו עליהם עשר המכות". והמכות מהן? קחו למשל את "דם ואש ותמרות עשן" בנוסח סולל בונה: "לשון האש ותמרות העשן היא לשון מלחמת המצווה. היא תובעת הקרבה למען החיים". וכדי שהמדיום יהיה גם המסר, לפרשנות הזו צמוד תצלום שחור-לבן של מתקני הנפט הבוערים בסיני. רוצים צפרדע? "מכות שהנחיתו אנשי הצפרדע על ראש מצרים. על האי גרין, בראס-אדבייה, בנמל פורט סעיד, בנמל אלכסנדריה ובמקומות רבים אשר נשארו כמוסים". ודבר מהו? "אות לחורבן ערי התעלה". ברד הוא מכות חיל האוויר, וחושך – לא אחרת מאשר "ניתוק מקורות האור של מצרים בפשיטות קומנדו נועזות בעמק הנילוס".

אבל יש עוד דרכים יצירתיות בהגדה – ובפרשנות – למנות את המכות. "מכות אלה הביאו עליהם: חרון אפו – קרבנות אדם. עברה – השמדת הרכוש. זעם – חורבן הערים. צרה – הרס המוראל". ומה עושים עם "שפוך חמתך" בשנת 1971? "לגבי הגויים המתנכרים והמתנכלים בימינו לישראל התקיים הדבר למעשה", פוסק נוסח סולל בונה. בהמשך תמצאו איורים של אגרופים, של מטוסים, של ערים חרבות, של כוחותינו בשחור-לבן בפשיטות נועזות, של כל סמלי החילות, של דגלנו המונף קוממיות ובצבע מעל תעלת סואץ. וחמישה מי יודע? "חמישה חלקי ארץ ששוחררו, עזה, יהודה, שומרון, גולן וסיני". אופס.

 

חובה עלינו להשמידם

 

רק עמוד אחד בהגדה המקורית אינו סובל ממגע היד החזקה של סולל בונה. חד גדיא. מה הסיפור שם, עם החתול והכלב והאש והמים והשור והשוחט ומלאך המוות והקדוש ברוך הוא? נורא פשוט. מי ששופך חמתו על הזולת, מעצבן את הקדוש ברוך הוא. לפעמים הוא מתעצבן עד כדי כך שאפילו מלאך המוות יוצא בחוץ.

אז אחרי שהתוודענו מחדש לזרם המרכזי והממוסד של המחשבה הישראלית מודל 1971, מה לנו כי נלין על הרב עובדיה. מחמת שמר"ן טרוד ראשו ורובו בעניינים שברומו של עולם, הוא פשוט מצטרף לדעה החילונית הרווחת בדבר חובתנו להשמידם, שלושים שנה אחרי.