בביתו בתל-אביב, עטוף באוקיאנוס של זרי פרחים וטובע בים של אגרות ברכה, יושב לו בימים אלה אביגדור קהלני ושואל ומהרהר בינו לבין עצמו: מה קרה לי, איך הגעתי לאן שהגעתי.
ואני שואל: מה עושה האזרח ששמו אינו קהלני, זה ששום הילת גבורה אינה אופפת אותו, זה שאין לו חברים בצמרת ואין לו תעצומות-נפש כמו לקהלני. מה עושה ישראלי קטן, איך הוא עובר את הלילות טרופי-השינה שעבר קהלני ואיזה סיכוי יש לו בכלל מול המערכת.
נקדים את המאוחר: אין לו שום סיכוי. המערכת תדרוס אותו.
משהו אישי. את הסימפטיה האישית שלי קנה אביגדור קהלני בפגישה בקפה "אוסלו" בתל-אביב ב-1967. בחופשתו הראשונה מבית-החולים אחרי מלחמת ששת הימים, שרוף מכף רגל ועד ראש, מצולק, חזר קהלני מהעולם הבא כדי לדווח על עלילותיו במלחמה. כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, שוב חזר, הפעם מהגיהנום, מעוטר בעיטור הגבורה וגורם לי לחשוב כמה מעטים הם "הנושאים את עמם עלי שכם", כדבריו של נתן אלתרמן, ומה רבים הפרזיטים שמוחאים כף מאחור. פעם שלישית, בלבנון, מצאתי את קהלני במקומו הטבעי: במקום שהיתה בו אש תופת.
ולענייננו: החברה הישראלית, בוודאי בדור האחרון, תולה את כל מכאוביה וחולייה בממשלה. מנקודת מבטו של האזרח - כמעט כל אזרח - הממשלה היא כתובת לכל טענה. כל הצרות באות מן הממשלה, והיא שחייבת, ממש חייבת, לפתור את כולן. הממשלה, מצידה, מנסה בוקר וערב להתגונן, וכך כאמצעי הגנה היא מקיפה עצמה בחומת מגן. מן החומה, במשך השנים שהן תמיד קשות ומרות לה, יורה הממשלה טילי אטימות ופגזי עוינות. לאט לאט, במשך הזמן, היא מצטיירת כאוייב, והיא - המשקיפה ממרומי מגדל השן השלטוני - רואה את הציבור כאוייב. אגב, הממשלה תמיד רואה את אזרחיה כ"ציבור", אף פעם לא כפרטים. אין פלא בכך. תמיד שיקולי בחירות לנגד עיני הממשלה, ולכן הבוחרים הם תמיד "ציבור הנכים", "ציבור הבדואים", "ציבור אנשי העסקים".
אם הממשלה, מנקודת התצפית שלה, רואה את הציבור כאוייב, ואם הציבור רואה את הממשלה כאוייב, המסקנה לקוחה משדה הקרב הצבאי שבו התנסינו ביובל השנים האחרונות: אוייב צריך לנצח. אין פשרות בדרך - זהו משחק סכום אפס. הניצחון שלי הוא הכישלון המוחלט שלך.
כיוון שכך, וכמו במלחמה, מתגייסת המערכת כולה לדרוס את מי שקם נגדה או את מי שנדמה כי חטא. הגיוס בתוך המערכת הוא כללי, וכולם נזעקים אל הדגל: הממשלה חייבת לנצח. אנחנו נראה לו - או להם.
הוא הדין כשמדובר במשטרה ובפרקליטות. במידה רבה, המשטרה היא אותה חומת מגן (בעיני האזרח חומה של אטימות ועויינות) שאליה ועליה מתנפצות טענות האזרחים. אין למשטרה אף רגע דל, אך בניגוד לכוחות הביטחון, כמו צה"ל, השב"כ והמוסד, אין אנשיה ומפקדיה זוכים לתהילה, אין להם את האנטבה שלהם. רמטכ"לים ואלופים כבר היו ראשי ממשלות בישראל. אף מפכ"ל משטרה לא זכה לתהילה, גם לא קציניו. היינו אומרים שכמעט טבעי הוא שכאשר המערכת, כולל המשטרה אך לא רק היא, "ננעלת" על מי שיכול להביא אותה אל אור הזרקורים, ניגשים השוטרים והפרקליטים אל המראה כדי להסתרק. מרגע זה הם בחזית, ובחזית צריך לנצח. מרגע זה, מול "האוייב" אין רחמים בדין. המערכת מתגייסת כולה, האחד תומך בשני, עד לניצחון.
במאבק מול האוייב אין כמעט סיכוי. אלא למי שעומדים לו כוחות נפש, אמונה יוקדת בצדקת דרכו ואמצעים רבים, כולל עורכי-דין יקרים. כל האחרים - ירחם עליהם היושב במרומים.