לא קל להם (וגם לנו)

"המכון" היא דרמה עשויה היטב. יש יחסים, משפחה, יש אפילו סקס. רק התוכן לא משהו. שחר מגן צפה בפרקים הראשונים, והשתעמם

"המכון" ששודרה אמש (22:00, ערוץ 2, טלעד) היא סדרה מכובדת שהמעלה העיקרית בה היא הקפצת הרף של הפקה טלוויזיונית ישראלית: היא עשויה היטב, מהודקת, יש יחסים, משפחה וגם סקס, עד שאפשר קצת לנוח ולטפל גם בתוכן, והוא, האחרון, לא משהו. אורי ברבש, הבמאי, ומוטי לרנר, התסריטאי, לקחו פורמט מוכר היטב (בית חולים / עורכי דין / פסיכולוגים), ובניגוד, נניח, ל"דום לב" ששודרה לא מזמן בערוץ 1, לא עשו בושות. למרות ההליכה הבטוחה והזהירות ממעידה בכללים הנתונים מראש התוצאה נטולת רגש ומשעממת.

 

לא קל להם

 

ששון גבאי הוא ברוך מצליח, גבר שלא קל לו המנהל מכון פסיכולוגי. הוא נפרד מאשתו, מאוהב במטפלת אחרת (דפנה רכטר), וגם לה החיים לא עושים טוב. בין הרגליים מסתובבים דליה שימקו (לא קל לה מס' 1), שמנסה להביא ילד לעולם, נעמי פרומוביץ' (לא קל לה מס' 2), שבעלה עושה לה צרות, ויגאל נאור (לא קל לו מס' 3), הומוסקסואל. לדנה ברגר, שלא מביישת את מעמד המזכירה/כוכבת רוק, דווקא לא ממש רע. לכולם, אם כך, לא קל שם, במכון, ולצוות פתרונות מופלאים: לילדה שרוצה לעזוב את הבית ואולי את החיים בכלל, מייעצים לברוח מהבית ל-24 שעות; לאשת עסקים נשואה באושר, שאוהבת לעשות את זה עם גברים זרים ומערערת תוך כדי על עקרונות המוסר של התרבות המערבית, מטיפים ללכת עם מה שהיא מרגישה; ואילו אם מדוכאת קופצת אל הכביש ומוצאת את מותה. בקיצור, הרבה דרמות קטנות שלא מוליכות לאחת גדולה שמצליחה להקפיץ את הספה.

בניגוד לחיים הקשים של הדמויות, "המכון" נראה לא רע, ובכלל, הכל שם ממש בסדר. ברבש, למרות הכל, הוא יוצר מעניין שיודע היטב את העבודה. הוא מקפיד לעבוד עם קבוצת שחקנים קבועים, פחות או יותר, שזה הכרחי לאור מקדם הכוכבות הנמוך במקומות אלה, והוא מלא באהבה אליהם. הוא משתדל שהם יראו טוב, שהמשפטים יהיו הגיוניים, ושכולם יצאו מרוצים, לעומת נניח, "שבתות וחגים" של ערוץ 3 (שעלתה גם היא אמש). האחרונה מנסה בכוח לתפוס את המציאות, והעשייה בה עילגת וחובבנית - ולא יעזרו התירוצים של הקולנוע הדני המתחדש וכל השטיקים המאוסים האלה - אך למרות הבלאגן היא מרגשת פי כמה.

 

מוסר של רשג"ד

 

למרות האהבה הגדולה של ברבש, "המכון" היא סדרה קרה, והיעדר הרגש בה חמור פי כמה לעומת סדרות אחרות שלו, "טירונות" למשל. הבעיות פה, כאמור, הם לא עוד כפתור פתוח או כומתה לא במקום. הן הרבה יותר כואבות, וקשה להבין מדוע ישיבת סגל של מטפלים מזכירה כל כך את אלו שנערכו באוהל הפלוגתי. אולי הטיפול עצמו משעמם את היוצרים, שמעצם מהותו הוא פטפטני ולכאורה לא קורה בו כלום.

כמו שב"טירונות" ניסו ונכשלו כישלון מוחץ לומר משהו על חברה במקום סגור ולא הגיוני, גם פה מקבץ ברבש את כולם בהר קסמים, הפעם ברמת השרון, ומנסה להגיד משהו. האמירה שלו היא לעולם של רשג"ד בצופים, לכאורה אמיצה, מעלה שאלות ומעוררת פרובוקציות זולות - כמו על דרך הטיפול הפסיכולוגי - שאלה, נראה לי, אינן נסלחות ויכולות להיות הרות אסון פה ושם, אבל בעצם ממשיכה לרפד את את אותה תשובה ידועה מראש. זה לא אמיץ בעיני, הטיפול בנושאים הגדולים האלה, כמו גם עימות עם ישראליות מוגדרת היטב, לאור העובדה שאלה לא נשברים ובעצם רק מתחזקים.

הברקה מסוימת יש אמנם בפרק בו אקי אבני, בן דמותו של ברבש, הפעם כבר מג"ד, מגיע לטיפול. אצלי הכל בסדר, הוא אומר, אני פה בגלל החברה. בסופו של דבר, ההדחקה, צורך יפה ומובן של בני מהגרים, נפרצת ושוברת את אבני, שהפעם נוגע ללב יותר מתמיד. לברבש זה לא קורה. דווקא פה יכולה היתה להיות פריצת דרך: לנתץ מיתוסים ודמויות ישראליות, לפצח אותן ולהפקיע את הסטריאוטיפים האלימים שברבש בעצם נטל חלק בבנייתם. אבל לבקש מברבש לחשוף אמת מודחקת זה כבר יותר מדי. הקפיצו את הסטנדרט. נתנו אותה במקור. הביאו את דנה ברגר. שברו את אקי אבני. מה אתם עוד רוצים?