לקח לנו כמה שנים טובות להבין שיום השואה אינו רק מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ' וקומתו הזקופה, אלא גם יהודים צדופים ורכוני ראש, שמפחדים ממגפיים ושיש להם סיוטים בלילה. היינו צריכים להתבגר מעט, לדלג מעל ששת הימים ולהרגיש את אימת מלחמת יום הכיפורים, לעבור את עיין ערך אהבה של דויד גרוסמן, את סביון ליברכט, אפלפלד, ושלל דמויותיהם המבוהלות, כדי שנוכל להזדהות גם עם המרכיבים הפחות הרואיים של היום הזה, ולאמץ אותם אל ליבנו.
נכון, ליום השואה שלי השנה תהיה משמעות מיוחדת, כשם שהיתה גם לליל הסדר. אלה הם שניים מתוך רצף של תאריכים שבהם, כמו בסרט "מאטריקס" , אנחנו מתחברים לאלקטרודות שמספק לנו לוח השנה היהודי-ישראלי, ודרכן חווים עולם שלם וגדוש פרטים של היסטוריה יהודית עשירה ומפותלת, על תפניותיה הדרמטיות, על כישלונותיה וניצחונותיה, גבורותיה וחולשותיה.
אלא שבניגוד לסרט ההוא, יחזיר אותנו הניתוק מהאלקטרודות לעולם אמיתי לא פחות, נגוע באותם כאבים, ומבורך, או מקולל, באותן תפילות. ממצמצים בעינינו ניווכח שהמקום שבו אנו נמצאים כעת, אינו אלא מהמורה נוספת, עוד פיתול, עלייה ומורד, של הדרך ההיא.
כמה מפתיע ולא מנחם להיווכח כי המתחים הם אותם מתחים, והשאלות – דומות. אנחנו הרי לא מפסיקים להתקוטט על המעשה הראוי: האם יש להעדיף את שפת הכוח על העוצמה והאכזריות שבה, או לבחור בשפת התנהגות אחרת, רכה, שיש הקוראים לה נכנעת ורופסת? מהם המחירים שאנחנו מוכנים לשלם עבור חיינו, הישרדותנו, מוסריותנו? האין אלה שאלות שהעסיקו את כולנו השבוע? מפגן האחדות שאנו רואים בימים האחרונים מספק כמה תשובות טובות לשאלות הללו. גם אם לא הופך אותן לקלות יותר.
ובכל זאת, כשאעמוד בצפירה לזכר הנספים, אזכור היטב שסל הברירות שלנו לא זהה לזה שעמד בפניו של אנילביץ' וחבריו, ובשבוע הבא, אחגוג את העצמאות ואת חופש הבחירה שזכינו לו. בינתיים אזכיר לעצמי את מחירו של החופש הזה: את העובדה שהוא מאפשר גם לעצור את המאבקים המשותפים, לפקפק בקשרים שהופכים אותנו לעם אחד ואת סיפורנו לסיפור משותף, בטענה שזמנו של הסיפור הנוכחי חלף עבר.
ליחיד הרוצה בכך מאפשר החופש החדש להתנתק מהאלקטרודות, ולבחור לעצמו סרט אחר ומציאות אחרת, במקום כל שהוא, שאינו נגוע בבעיות הנצחיות שלנו.
כמובן, אם רק יימצא מקום כזה.