אלוהים מסתכל. ובוכה

הדגלים, הצבעים, ההתמסרות, השנאה העיוורת והמסלול הקצר מתוך זה לאלימות בפועל. אמיר בוגן מוצא קשר ישיר בין פאשיזם לכדורגל, קשר שמוצא קרקע פוריה אפילו בדרבי התל אביבי

הדרבי של תל אביב, איצטדיון בלומפילד, שבת בערב: פקקי תנועה, יציעים גדושים באנשים מתוחים, מצלמות טלוויזיה, יורם ארבל ורייטינג בשמיים, כמו אלוהים. שם למעלה, מנקודת מבטו האפשרית של האל, נראית הגיגית היפואית כפלטת ציור בשלושה צבעים, על רקע האפור האורבני של גוש דן. במרכז מלבן ירוק, אותה פיסה המכונה לעיתים מגרש כדורגל. מהצדדים שני כתמים נפרדים: אדום וצהוב. זה מול זה, גושים ממוסגרים שאינם מתערבבים.

 

כמו שור זועם

 

כשחוזרים לקרקע, משתנה הפרספקטיבה בהתאם ליציע בו אתה נמצא. בתור אוהד מכבי, אי שם במרכז שער 11, כל מה שאתה רואה מולך זה המון אדום. ללא פרטים, ללא פרצופים. כתם אחיד, קולני ומרגיז. אדום מציף והדם עולה לראש. אתה חש ממש כמו אותו שור זועם הניצב בפני הסדין המתנפנף, עד שאתה רוצה לקרוע אותו לגזרים. מצד שני, אתה אולי לא מודע לכך שאוהד הפועל שיושב מולך בשער 5 רואה אותך בדיוק באותה צורה: מאסה צהובה. ללא פרצוף או אישיות. חלק מהכתם שממול.

 

מיקרוקוסמוס של החברה

 

מלידתו ועד מותו מחפש האדם אחר זהות משל עצמו, עוגן תודעתי למציאות כאוטית. משבר הזהות וחוסר הביטחון שכופה המציאות של העת החדשה גורמים לאינדיבידואל לגבש זהות בהתאם לסט קבוע של חליפות שמציעה הסביבה. אהדת קבוצת ספורט, ממש כמו לאומנות, היא זהות שמסגל האדם לעצמו בניסיון להגיע ליציבות התודעתית הדרושה לו בכדי לשרוד.

 

להתמסר לנורמות

 

כי כדי להמשיך להתקדם בעולם צבעוני, חייבים לזהות קווים לינארים, מתוחים וקשים. קווים קשים, מפרידים. על מנת לסגל לעצמו זהות, מוכן האדם להתמסר לנורמות המתחייבות ולבטל עצמו לטובת הקולקטיב. כדי להוכיח את מסירותו לזהות הקולקטיבית – הקבוצה – מוכן האוהד להיעלם בהקהל: ללבוש תלבושת אחידה באותו הצבע, לקרוא את אותן קריאות, לשיר את אותם השירים, להניף את ידיו בתיאום מדוייק עם הסובבים אותו ולהתרומם מכסאו בתורו כדי להשלים את תנועת הגל ביציע.

ההתמכרות לזהות הקולקטיבית, גם אם היא מצטיירת כחיפוש אחר בית ספורטיבי ותו לא, היא בסופו של דבר סוג של תופעה פשיסטית, המנוונת את ייחודו של הפרט לטובת ההמון שסביבו.

 

קצרה הדרך לאלימות

 

האהדה הספורטיבית כאקט פשיסטי מקבלת ביטוי חריף ומאיים יותר בזירה התחרותית, מקום בו נדרשת ההגדרה המתחייבת של 'אנחנו והם'. כשזהות אוהד מתרופפת מעט, יש לסגל ליריבים הספורטיבים זהות קולקטיבית משלהם: פסולה, בזויה ועוינת, קונטרה להישען עליה בניסיון לשמור על שלמות העולם הפנימי. כך בדיוק נוצרת לה גזענות ספורטיבית ובני אדם כמוני וכמוך מסווגים פתאום על פי צבע החולצה או הסמל שהם נושאים. מיותר לציין שמכאן הדרך לאלימות קצרה במיוחד.

 

קתרזיס ודמונים

 

דבר לא ישווה לשמחה המתפרצת שחש אוהד ברגע שקבוצתו כובשת גול (או כשצבא מדינתו כובש שטחים). דבר לא ישווה לקתרזיס שממלא אוהד כשהקבוצה היריבה מפסידה (או כשחיילי האויב נהרגים ומובסים). דבר לא ישווה לשנאה שהוא חש לאלו שאינם חולקים את אותה זהות בה הוא מחזיק, לשונים ממנו. ופתאום, כאילו במטה קסם, הופכים המנורה, מגן הדוד או הסמלים של מכבי והפועל למשהו לגמרי אחר, דמוני לחלוטין.

הדרבי של תל אביב, איצטדיון בלומפילד, יום שבת בערב. פקקי תנועה, יציעים גדושים באנשים, מצלמות טלוויזיה, ורייטינג בשמיים. אלוהים מביט מלמעלה. מביט ובוכה.