אסקימו לימון על פי לוקאס

"אמריקן גרפיטי" של ג'ורג' לוקאס הוא סרט נעורים אולטימטיבי

הבמאי-מפיק-תסריטאי ג'ורג' לוקאס מזוהה עם סרטי מדע בדיוני (טרילוגיית "מלחמת הכוכבים") והרפתקאות ("אינדיאנה ג'ונס"), אבל אחד מסרטיו הראשונים היה שונה לגמרי. "אמריקן גרפיטי" מ-73' היה שיר אהבה נוסטלגי לראשית שנות ה-60, תקופה אותה הפליא לשחזר באמצעות שיריה וסרטיה. לוקאס, שהיה אז בן 28 בלבד, הצליח ליצור סרט מקסים, משעשע, צובט, שובב, רעשני וכובש.

"אמריקן גרפיטי" (הערוץ הראשון, יום ו' 22.15) צולם בעיר נעוריו של לוקאס, והנערים המוצגים בו הם למעשה בני דורו. לוקאס בוחן את נעוריו הפרטיים, ומתאר מסע פרידה מהנעורים של ארבעה נערים וחברותיהם מעיירה קטנה בצפון קליפורניה, שיצאו ממסיבת הריקודים של בית הספר וכל אחד פונה לדרכו ומתחבט בבעיותיו ובדילמות שלו. חלקם צריכים לעזוב את העיירה לטובת לימודים בקולג', ותוהים לגבי עתיד החברות והנאמנות לבני הזוג.

לוקאס מתאר את מסע הפרידה הזה בחן לא מתקתק ולא מיופייף וגם לא ברגשנות שמאלצית. שיחזור התקופה מצטיין בקלילות ובהומור, אבל לא תמיד בדיוק: בסרט אפשר לראות מכוניות ומכשירי טלוויזיה שנוצרו הרבה אחרי 62', שנת התרחשות העלילה, ובאחת הסצינות מבליח פוסטר של הסרט "קברט", שבכלל נעשה ב-1972.

הסרט, שמתרחש בלילה אחד (ספטמבר 62', ימי שלטונו של הנשיא קנדי), מתנהל בעיקר בנסיעה של גיבוריו במכוניותיהם (ההפקה השתמשה ב-300 מכוניות לצורך השוטטות הזאת). לוקאס שולט בתזזיתיות הזו במיומנות של כוריאוגרף, ושוטף את העיירה בה מתחולל הסרט בשלטי ניאון מסנוורים. בעקבות ההצלחה העצומה והמפתיעה של הסרט (גרף למעלה ממאה מיליון דולר) צץ גל של סרטי התבגרות ונוסטלגיה, שניסו לחקות אותו. גם הסידרה הבלתי נגמרת "אסקימו לימון" שלנו חבה לסרט הזה את השראתה.

ומי בצוות: ריצ'רד דרייפוס והריסון פורד (שהתבקש לקצוץ את שערו הארוך אך סירב - ואז ביקש ממנו לוקאס לחבוש כובע - וכן התלונן שתפקידו קצר מדי), שפרצו בעקבות הצלחת הסרט, רון האוורד (לימים במאי מפורסם, "אפולו 13", "הגרינץ'"), פול למאט וצ'ארלי מרטין-סמית (בצילומים הוא התנגש עם האופנוע שלו בבניין, קטע שלא היה בתסריט: הוא פשוט איבד שליטה, ולוקאס החליט להשאיר זאת בעותק הסופי).

אגב, בחודש שעבר ערך המכון האמריקאי ערב הוקרה לסרט, ליוצריו ולשחקניו, מאחר שלדברי אנשי המכון זהו סרט פורץ דרך ועתיר המצאות: המבנה מרובה הסיפורים, המתוארים במקביל ומשתלבים, והפסקול הממלא תפקיד דרמטי בעלילה - מרכיבים שבגללם הסרט כמעט לא הגיע לבתי הקולנוע אז, מאחר שהאולפנים חשבו שהוא לא מתאים לצופה הממוצע, ושאין לו סיכוי להצליח.

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-18 באפריל