נניח לרגע, רק לרגע, שראש הממשלה אריאל שרון הוא תלמידו המובהק של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי. ונניח לרגע שהוא קרא את כל כתביו והוא ספוג ברוח רעיונותיו של האיש שחולל את התנועה הרוויזיוניסטית בעם היהודי במאה הקודמת. אם ההנחות הללו נכונות, אין כמעט ספק שאריאל שרון יודע שז'בוטינסקי אמר וכתב פעם: "מותר האדם מן הבהמה – הטקס".
שבוע יום העצמאות מפעיל אצל רבים מאתנו את מיצי הממלכתיות והלאומיות, וגם מחזיר את מחוגי השעון לאחור. אנחנו זוכרים את הימים הראשונים, השנים הראשונות של מדינת ישראל, כאשר שמאלן מובהק כדוד בן-גוריון לא התבייש בסממני הממלכתיות, בדגל הכחול-לבן, בהמנון. בן-גוריון לא "דפק חשבון" לאוצר המדינה ולעג לחבורות דורשי-השלום, ובפקודתו יצאו לדרך מצעדים צבאיים – לא רק בתל-אביב ובירושלים, גם ברמלה, בבאר-שבע ובחיפה. הצדעתו לרגל הלאום היא אחת התמונות היותר ידועות בתולדות יומני הקולנוע שלנו.
אבל בדור האחרון, הבעיטה בסמלים ובערכים ישראליים היתה לאופנה. ואם לא די בכך, גידלנו דורות של בורים ועמי-ארצות שאינם יודעים דבר וחצי דבר על יהדות, על התנועה הציונית, על תולדות מדינת ישראל. רבים בארץ הליטו פניהם בבושה לפני שבוע-שבועיים, כאשר חברי כנסת לא ידעו למי קראו "הזקן" (התשובה: יצחק שדה, וגם בן-גוריון).
כל ההקדמה הזו לא באה אלא כדי להציע להפוך את הר הרצל, הר הגבורה, לפנתיאון לאומי, למקדש מעט של התנועה הציונית ומדינת ישראל. ההר חובק באדמתו את ראשי התנועה הציונית ומנהיגיה לאורך דורות, את מניחי היסוד למדינת ישראל, את ראשי המדינה ואת אלפי חללי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון שנתנו את חייהם על ביטחון המדינה.
ההר הזה הוא סיפור חיינו על האדמה הזאת – התלאות, המאבקים המדיניים, לחימת המחתרות, המתנדבים בעם וחיילי צה"ל. כאן, זה לצד זה, נחים את מנוחתם האחרונה חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי ונשיאי המדינה ומגיני ירושלים ונופלי השיירות וצנחני מלחמת העולם השנייה ומעפילי "אגוז" שלא הגיעו לחוף מבטחים, ולצידם הרוגי המלכות מעסק הביש בקהיר, מרזוק ועזאר ומקס בינט, שארונו הובא בחשאי מקהיר ונטמן בהר, דוד אלעזר ויוני נתניהו וחללי העיר העתיקה והר הצופים, ואתם, בסמוך, לוי אשכול ויצחק רבין וישראל ישעיהו. כל הציונות מול העיניים העצובות.
אפשר להציב בהר מדריכות חיילות, להכין מפות ושלטי הדרכה, להוביל את המבקרים הרבים מאתר למשנהו במסלול שיש בו כדי לתת כבוד לנופלים ומידע ציוני למבקרים. ההוצאה הכספית קטנה יחסית והמאמץ לא גדול. ואז, אולי לא יהיה מי שלא יידע מי זה "הזקן". כאן, במרומי ההר השותק הזה, נחה הציונות את מנוחתה, ומאות אלפי המבקרים אולי יעוררו אותה מתרדמתה.