אף אחד לא קפץ לבריכה

נבחרת ישראל בגמר אליפות אסיה בטהרן, הרוזנטלים קורעים רשתות באירופה, הפועל תל אביב בחצי גמר גביע קוראץ' ומכבי נתניה של שמואל פרלמן זוכה בטריפל. יניב חרמש עם רגעי השיא הנשכחים של הספורט הישראלי

מדי ה' באייר, מתכנס עם ישראל במאמץ מרוכז לשחזר את אותה תחושת ה"ביחד". בכל יום עצמאות עוצרת רכבת המחשבות הקולקטיבית בתחנה ופורקת ערימה של זכרונות מצולמים בשחור-לבן ובצבע. זה לא נעשה קל עם השנים.

לעתים אפילו הספורט המקומי נקרא אל הדגל. נצחונות הירואיים, רגעים מרגשים של "כמעט", הפסדים מכובדים, חיבוקים ודמעות כחול-לבן. הכל הולך. הנה מיקי ומוטי מתמסרים על עיוור בדרך לסל, אסתר שחמורוב מדלגת לקולו של נסים קויתי, הקהל ברמת גן רגע אחרי השער הלא מצולם של סטלמך והקול השבור של מאיר איינשטיין בפארק דה-פארנס. הנה הם באים, כחולי המדים.

ובצל המיתוסים הגדולים, נשכחים מדי שנה רגעים עלומים, אך קסומים, שעליהם הוחלט שלא יישלפו מן הבוידעם. אירועים שרק צירוף של נסיבות דחק אותם לשוליים, אל מתחת לשטיח העדיפויות הלאומי. הישגים ראויים וחינניים. רגע לפני שעדר הדינוזארים הוותיק שוטף לכם את הסלון ומחמם לכם את החג, קבלו את גיבורי השורה השנייה של הספורט הישראלי. אלו שגם השנה לא ידליקו משואה.

 

מיתוס מספר 1: הנבחרת של היבשת

 

פעם, מזמן, עוד היינו מקובלים. אסיה היתה הבית, איראן (שאז עדיין נקראה פרס), בורמה וכוויית היו היריבות. שחקנים ישראלים היו חורשים את הטרמינלים של באנקוק, קואלה-למפור וטהרן. יורדים לגליץ' באצטדיונים ש"ברוכים הבאים לגיהנום" לא היה בהם שלט אזהרה חלבי אלא מציאות נושכת. נבחרת ישראל ואלופות המדינה השונות זכו לשאת בגאווה את הדגל בתעלות הבונקר של האויב. נבחרת הנוער זכתה שש פעמים בגביע היבשת, הפועל ומכבי תל אביב זכו אף הן בגביע האסיה לקבוצות אלופות.

השיא התרחש בחודש מאי 68'. בדיוק אז נחתה נבחרת ישראל בטהרן. המטרה: טורניר אליפות אסיה. כעבור שבוע של משחקים, הגיע יום הדין: 40 אלף שאהידים מקומיים המתינו לישראלים. פרס וישראל בגמר. "אף אחד לא יכול להבין מה היה שם", אומר קפטן הנבחרת באותו משחק, מוטל'ה שפיגלר. "הייתה אווירה של לינץ' מתקרב, פוגרום ממש, ואני לא מגזים. הקהל השליך חפצים למגרש, השופטים היו בעדם. שאלתי את יו"ר ההתאחדות, מיכה אלמוג, מה עושים? לרדת או לא? הוא אמר לי 'תמשיכו עד שייגמר'".

עד היום חלוקות הדעות האם כדורגלני ישראל העדיפו להפסיד 2:1 לאיראנים ולסיים רק במקום השני באסיה על מנת להציל את נפשם, או שהמשחק באמת הוכרע על המגרש. שפיגלר, מבקיע שער הניחומים: "אני אישית לא ויתרתי. לגבי האחרים, אני לא יודע. רק רצינו לצאת בשלום".

 

מיתוס מספר 2: הרוזנטלים

 

בשנת 1972 נוסד מוסד "השגריר": שחקן ישראלי שיוצא לייצג את הכדורגל המקומי בקרב אריות אירופה. שגרירנו הראשון היה שמוליק רוזנטל. שמונה חודשים של הסגר כפוי בפתח תקווה עבר רוזנטל על מנת להצטרף לאלופת הבונדסליג, מינשגלדבך הגרמנית. בגיל 25 הוא חתם על חוזה תקדימי כמקצוען כחול-לבן בחו"ל. שמוליק אף זכה לשחק עם הגרמנים במשחק ידידות נגד נבחרת ישראל (4:3 לגרמנים) ולחזור כעבור עונה אחת ארצה. את הדלת שפתח שמוליק ניפץ בשאגה האדם שנורה מלוע התותח: רוני "רוקט" רוזנטל. בין שני הרוזנטלים נבנה והתבסס מוסד השגריר והגיע לשיא תפארתו. מהנסיון הראשוני של שמוליק ועד להצלחות של רוני. שמוליק כבר נשכח מזמן (השתחרר מן הכלא לפני שבועיים. סיפור עם סמים). גם את רוני כבר קשה לאתר. התודעה המקומית קיטלגה אותו תחת קטגוריית "מחמיצן כל הזמנים", אבל רוני רוזנטל היה הרבה יותר מזה. בשמונה מלים: הכי דומה לכדורגלן אירופי שראינו כאן. מכל הבחינות. או אם מתעקשים: פ.צ ברוז', ליאז', ליברפול (כולל אליפות), טוטנהאם ו-ווטפורד. אם זו לא קריירה אירופית ראויה, אז מה כן?

 

מיתוס 3: הטובים לקוראץ'

 

"בחורף, בקיץ בסתיו ובאביב". על כל עונות השנה השתלטה קבוצת הכדורסל המצליחה והאהודה של מכבי תל אביב, "הקבוצה של המדינה". מכבי קיבעה את עצמה לבדה בלוח הכדורסל המקומי. לעתים נדמה שמעבר להישגים המופלאים של מכבי תל אביב והמקום השני של הנבחרת ב-79 לבריה"מ, לא קרה בכדורסל הישראלי יותר מדי במשך השנים. חור שחור. האם זה באמת מה שקרה? לא ממש. בהחלט היו הישגים. בעיקר של הפועל תל אביב והפועל גליל עליון. תל אביב העפילה (פעמיים) לחצי גמר גביע קוראץ' היוקרתי (כן, היה גביע כזה). גליל שיחזרה את ההישג המצוין בגביע המחזיקות.

אף אחד לא קפץ לבריכה שבכיכר, ראש הממשלה לא הזדרז לברך, מהדורת "מבט" לא הופסקה בפעמיים בהם האדומים מתל אביב העפילו לחצי גמר קוראץ' (1980 ו-1988). פעמיים עצרה לא אחרת מציבונה זאגרב הענקית את הפועל תל אביב. בפעם השנייה היה זה דראזן פטרוביץ' האליל שקלע 59 נקודות על כל שומר מזדמן, בתצוגה אישית המדהימה ביותר שנראתה בהיכל הכדורסל של יד אליהו.

חמש שנים לאחר מכן קבעה גליל עליון את עונת השיא שלה. ב"עונת הדובדבנים" של פיני גרשון, הציגה חבורת ישראלים אינטילגנטים (אח, שפר) שחתכו את רצף האליפויות של מכבי והעפילו עד לחצי גמר גביע המחזיקות, שבו נוצחו (בהפרשים קטנים) על ידי אפס פילזן הקשוחה.

 

מיתוס 4: הטריפל של שמוליק

 

עם כל הכבוד למנצ'סטר יונייטד הגדולה, מכבי נתניה של עונת 77/78 הייתה כאן קודם. את פטנט "הטריפל" העתיק סר אלכס פרגוסון ללא בושה מעמיתו הישראלי שמואל פרלמן. ועוד בלי לתת קרדיט.

היהלומים של אותה עונה שחטו את הזירה המקומית ללא רחמים. ההיסטוריה הותירה אותם בצל קבוצות מבריקות יותר (מכבי חיפה של שנות התשעים, למשל) או יעילות יותר (הפועל תל אביב של שנות השמונים). למרות זאת, הצליחו האחים מכנס, דוד לביא, שרגא בר, חיים בר, אלברט גזל, גבי רוזנדורן, יצחק ויסוקר וחבריהם, היכן שכל השאר נפלו. לאחר המינימום הנדרש (אליפות ללא תחרות וניצחון בגמר גביע המדינה על בני יהודה) פנה מאסטרו פלרמן לשדה הקרב העקוב מדם של אירופה. המקום שבו כולם נפלו לפניו.

מפעל האינטרטוטו האגדי זימן לנתניה יריבות מיגוסלביה, נורווגיה ושבדיה. הקרחונים האירופאים, תחת הזיות קשות של חום אוגוסט ב"קופסא", הותירו את הנקודות עוד בחדרי ההלבשה הצרים. לבסוף, לאחר תיקו 2:2 ביוגוסלביה מול נובי-סאד המקומית (מכנס ולביא על השערים, כמובן) הבטיחה נתניה את התואר האירופי היחידי של קבוצת כדורגל ישראלית עד כה! היכן שכל הגדולות מחיפה, תל אביב וירושלים נכשלו. עם 150 אלף לירות פרס וטונה כבוד מן היבשת השכנה, חזרו הגיבורים ארצה. אבל שוב, האלפים לא יצאו לכיכר ולא קפצו למזרקה.