הצפירה שלהם

אחיי יהודי הפיאות, אם אתם נקלעים בזמן הצפירה למקום שבו יש אנשים שיכולים אולי לפרש לא נכון את התנהגותכם הצודקת, היה יכול להיות מה-זה נחמד מצדכם אם תעמדו דום

צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה תפסה את אחותי שתחייה בקו 10 בירושלים.

מדובר באוטובוס "אגד" היוצא מידי רבע שעה מהשכונה האולטרה-חרדית רמת שלמה (ביידיש: שועפט), פותח לשווא את דלתותיו בתחנה שליד קריית ההיי-טק בהר חוצבים, ומשם ממשיך להעלות ולהוריד נוסעים בתחנות השונות. במטרסדורף, באונסדורף, בצאנז, בבעלזא, ובשאר שכונות הנושאות, יום-יום, לנצח, את זכרן של קהילות יהודיות שנחרבו בשואה.

אבל ביום חמישי שעבר, בשעה עשר, כשהתחילה השואה, היה האוטובוס החרדי בדיוק בקטע החילוני של מסלולו, מתחת לגשר המאיים, ההולך ונבנה בתחילת כביש בגין החדש. כשנשמעה הצפירה, עמדו דום. בכל המדינה עמדו. וגם באוטובוס קו 10. כלומר: אחותי, בחור ישיבה תיכונית אחד, שתי נשים חרדיות והנהג.

בעודה עומדת דום ומתייחדת במחשבותיה עם כל עשרות הנוסעים היושבים בעקשנות, קלטו אוזניה את השיחה הבאה, שהתקיימה כפי הנראה בין אב ובנו שישבו בספסל שלפניה.

"תגיד אבא", שואל הבן, כבן י"ז, "מתי האזעקה הבאה שלהם?"

"אני יודע?", מושך האב בכתפיו השמוטות, "אני חושב שביום העצמאות, או משהו כזה".

כשסיפרה זאת אחותי בשולחן שבת קודש, התברר לבני הבית שאימנו-מורתנו תליט"א, נקלעה ממש באותה שעה לסיטואציה הרבה יותר מורכבת.

היא היתה בדיוק באמצע קניות של אחרי הפסח בצרכנייה גדולה באזור חרדי מוחלט: ליד גן "קדושי-ורשה", במרכז בני-ברק. "ככל שהתקרבה השעה הייעודה, ממש לא ידעתי מה לעשות", סיפרה אמא, וכולנו הקשבנו לה בדריכות, מפסיקים לרגע את אכילת הצ'ולנט. "בהתחלה חשבתי לא לעמוד. כולם פה הרי חרדים. מה אני צריכה שיחשבו שאני איזה "מזרוחניקית-צייונית"' שעומדת בדוקא… אבל אז פתאום נזכרתי: הקופאית הרוסייה! מה יהיה? זה הרי ממש חילול השם, שהיא תראה שחרדית ממשיכה כרגיל בשעת הצפירה!"

בסופו של דבר החליטה אמי לעשות פשרה. היא נעמדה, אבל לא באמצע החנות, אלא בפינה, ליד המקרר של הפסטרמה-מיה. הערימה הגדולה של הארגזים המלאים בבקבוקים של "סופר דרינק" בהשגחת העדה החרדית של מאה שערים, שימשה לה מחסה.

וכך עמדה שם, במשך שתי דקות שנמשכו כנצח, בדום לא מתוח. זזה קצת, מעבירה את משקלה מרגל לרגל, ממלמלת משניות ופרקי תהילים מזדמנים. על כל צרה שלא תבוא.

 

חוסר הטאקט הציבורי

 

אחיי, יהודי הפיאות, אני אוהב אתכם וגאה בכם. אינני סובל את ההתקרבות – המתייפיפת, המתחנפת – לחילונים, כאשר היא באה במסווה של שיח חרדי-חילוני, ניו-אייג'י ישראלי. כל שבאתי היום הוא לבכות את חוסר הטאקט הציבורי שלנו. את המאבקים המיותרים, את ההתעקשות, במשך 53 שנה, להיות עגלה מלאה ומעצבנת.

בישיבה שלנו בירושלים, שני רחובות מהר הרצל, מעולם לא שמעו את הצפירה. לא ביום הזיכרון ולא ביום השואה. כי גם בזמן הצפירה נמשכו הרעש וההמולה בבית המדרש במלוא עוצמתם. רק שבאותו היום הוקדש הלימוד לעילוי נשמות החללים. אין לי, ולא היתה, שום בעיה עם זה. זו הדרך שלנו, של עם ישראל, כבר אלפי שנים, להנציח את הקדושים שלנו.

אבל מה לעשות שהחילונים, החוטאים, התינוקות שנשבו, שהם עדיין הרוב פה במדינה - לא מבינים את כל זה. התקשורת הנבזית שלהם הופכת כל שנה את היהודי בעל הפיאות המדובללות והזקן הדל שהולך בצפירה, לסמל של חברה שלמה. חברה משתמטת, טפילית, הבזה לכל היקר והקדוש. בזה אפילו לזכרם של חללי מערכות ישראל, ששילמו בחייהם על הגנת העם, הארץ והחרדים.

 

אחיי, יהודי הפיאות, גיבורי התהילה! זה בסדר. זה בסדר אם גם השנה תחליטו שלא לעמוד ב"אזעקה שלהם", ובמקום זה לבכות את החיילים שנפלו ולקרוא משניות ותפילות לעילוי נשמותיהם. כיהודי מאמין אני בהחלט יודע מה מועיל יותר, הצפירה או התפילה.

ובכל זאת, אם אתם, במקרה, נקלעים בזמן הצפירה למקום שבו יש אנשים שיכולים, אולי, לפרש לא נכון את התנהגותכם הצודקת (או לחילופין: כולם מסביב משלנו, אבל יש צלם, אפילו אחד, שמצלם לחדשות במכשיר הטמא), היה יכול להיות מה-זה נחמד מצדכם אם תעמדו דום. זה רק שתי דקות. לא, לא לזוז, לא להזיז רגליים. פשוט לעמוד דום. כמו ב"קדושה". כמו בתפילת שמונה-עשרה.

ושלא תחשבו שאתם צריכים לחשוב על החללים. אל תנסו אפילו. כשחרדי עומד בצפירה הוא חושב רק על דבר אחד: איך הוא נראה בעיני החילונים.

ולסיום, נקודה קטנה למחשבה: חמש דקות בשנה (2 ביום השואה + 1 בערב יום הזכרון + 2 בבוקר יום הזיכרון) החילונים עוצרים לרגע מהכל. לא אוכלים חזירים ושפנים, לא מעשנים סמים ולא רוצחים נהגי מוניות. רק עומדים בשקט. בדיוק אז אנחנו צריכים לבוא ולצעוק עליהם "חוקות הגויים"?!

 

 

ידידיה מאיר, חרדי, השתחרר לאחרונה משירות צבאי ככתב ב"במחנה". המאמר התפרסם גם בביטאון האינטרנט "אפעאס"