עמוס עוז / לא פרפרים ולא צב

None

 

 

(מתוך "אותו הים", הוצאת כתר)

 

 

סיכוי לשלגים בפסגות ההרים הבטיחו ברדיו ולא קיימו. אבל נדיה שלא הבטיח מאום הופיעה אצלו בבוקר שבת, שמלה בהירה, צעיפון אדום סביב צווארה, קצת אישה קצת נערה. הפתעתי אותך? אתה פנוי? (פנוי, פנוי עד כדי עינוי. פג בו לבו ממבוכת שמחה: נדיה. באה. לבקר. אצלך.)

אלבר התגורר אז אצל זוג ערירי בחדר שכור בבת ים הישנה. נסעו לשבת. הדירה לרשותו. מושיב את נדיה על מיטתו והולך למטבח לפרוס לחם שחור, שב אליה נושא מגש עם בחירה בין גבינה מלוחה לדבש. מסתובב בחדר, חוזר למטבח, חותך עגבניות, מכין סלט, עושה אותו מתובל ודק כאילו בכך תיווכח שצדק. לא מרשה לה לעזור לו כלום. מטגן חביתה. מעמיד קומקום. כאדם העושה בתוך שלו. זה מפתיע אותה, כי עד היום כשיצאו שניהם לקפה או לסרט נראה לה אלבר מהסס, ותרן. והנה מתברר שאצלו בחדרו רצונו כבודו ורצונו לעשות הכל לבדו. בקצה אצבעה נגעה בידו: תודה. נעים אצלך.

 

 

קפה עוגיות. אבל איך מתחילים אהבה בבוקר שבת גשומה כזאת, בחדר דהה בבת ים הישנה בערך באמצע שנות השישים? (בכותרות "מעריב" על שולחן המטבח נאצר מאיים אך אשכול מזהיר מפני חשש סכנת הסלמה.) האור רהוי. החדר צר. נדיה יושבת. אלבר מולה. לא לו ולא לה אין התחלה.

 

 

המועמד לאהבה הוא צעיר ביישן, רק בחלום שכב עם אישה, ירא ורוצה, רוצה וסולד מפני צל של חשש למבוכות הגוף. ואילו המועמדת, גרושה עצורה, גרה על גג, עובדת מתפרה, העבר שלה קצת דהה, קצת דתי. היא לא איילת והוא לא אייל. איך ובמה מתחילים לאהוב? נדיה יושבת. אלבר עומד.

 

 

בחוץ בחלון שוב גשם יורד, הולך וחזק, הולך וניתך על שורות אפורות של תריסי אזבסט לאורך רחוב רטוב וריק; יורד על פחי אשפה הפוכים, לוטש זגוגיות חלונות מוגפים, יורד על גגות, על יערות של אנטנות נרעדות ברוח קפואה חובטת גיגיות של פח בין סורגי מרפסות מטבח. ומרזב הבית מחרחר ונשנק כמו איש זקן בשינה לא טובה. איך מתחילים עכשיו אהבה? נדיה עומדת. אלבר יושב.

 

 

ומעבר לקיר בדירת שכנים שחרית לשבת בקול ישראל. חידון מוזיקלי. יצחק שמעוני. נדיה אצלי ואיפה אני? מנסה לספר לה חדשות מהמשרד, שלא לנתק את חוט השיחה. החוט לא חוט. היא מצפה והוא מצפה למה שיבוא בסוף החוט. מה יבוא? מי יביא? נכלמת. נכלם. ממשיך לנסות להסביר עניין כלכלי. במקום המילים חשבונאות כפולה נדיה שומעת אחותי כלה. וכשהוא אומר שוק מוכרים, שוק קונים, היא מתרגמת עינייך יונים. בתוך סיפורו היא שולחת יד, מושכת כרית ואלבר נרעד מפני שבדרך חום חיקה רפרף ונגע לא נגע בגבו.

 

 

ואני ממש מוכרחה כעת להוריד ממנו את עול חרדתו. מה, למשל, היתה עושה עכשיו במקומי אישה מנוסה? אישה נועזת? קוטעת אותו: נדמה שפתאום נכנס לה לעין פירור. או זבובון. הוא רוכן להביט אל עינה מקרוב. עכשיו פניו על יד מצחה, אפשר לקלוט את צדעיו בין כפותיה וכך סוף-סוף לכוף את שפתיו לנשיקה ראשונה מרווה מרעיבה.

 

 

כעבור שבועיים, אצלה על הגג, בין גשם לגשם ביקש את ידה. לא אמר הינשאי לי אלא ביקש כך: אם את תתחתני איתי גם אני אתחתן אתך.

 

 

ומפני שלנדיה נישואים שניים, חוגגים בחוג מצומצם, בצנעה, בבית אחיה וגיסתה, עם קומץ ידידים קרובים וקצת ידידים וזוג הזקנים שאצלם אלבר. אחרי החופה אחרי המסיבה יוצאים במונית למלון השרון. אלבר מתיר לה את קרסי הברזל המתוחים מידי, קרס-קרס, בגב שמלת הכלולות. אחר כך הכלה מכבה את האור והיא והוא מתפשטים בצניעות, בחושך גמור, משני צידי המיטה. אחר כך מוצאים זה את זו במישוש. יודעת בחוש שצריכה ללמד, הרי את יודעת כאילו יותר. אך הנה יצא שאלבר הביישן דווקא ידע ללמד לה דבר שלא הכירה ולא שיערה: גאות חדוותו הרחבה, הנוהרת, של מי שביישן רק כל עוד יש אור, אך בחושך-בחושך אין לו שובעה, בחושך עשה לה כבתוך שלו. שוב לא פרפרים ולא שום צב. כאייל יערוג כציפור אל קינה. בטנו על גבה ובטנו על בטנה וסוס ורוכבו ובכל פה.