ההרפתקאות אינן מסתיימות בהיי-פיי

גבע קרא-עוז סוקר את בקצרה את הדרך של אר.אי.אם מאתנ'ס ועד לצמרת

מייקל סטייפ, ביל בארי, מייק מילס ופיטר באק, סטודנטים מקומיים, מאתנ'ס, אלנטה, התחילו לנגן יחד בתחילת שנות ה-80. תקליטם הראשון "מרמר", זכה להצלחה בעולם המוזיקה האלטרנטיבית, ולהצלחה מסחרית סבירה מספיק, כדי שהלהקה תמשיך לנגן, להוציא תקליטים נוספים ולהרחיב את קהל מעריציה.

הבום הגדול הגיע בתחילת שנות ה-90. "לוזינג מיי רליג'ן", ו"אבריבאדי הרטס" הפכו להמנונים בינלאומיים ואר.אי.אם הגיעה לליגה של כוכבי העל, כמו יו 2 והסטונס. כצפוי, מהשיא ניתן היה רק לרדת: התאבדותו של קורט קוביין, ידידו הטוב של סטייפ, בנוסף לשורה של אלבומי רוק חלשים במיוחד, סימנה את היחלשותו של הרוק, ועלייתה של המוזיקה האלקטרונית באירופה ושל ההיפ הופ באמריקה, כפייבוריטים של הדור הצעיר.

התקליטים הנוספים שהוציאה אר.אי.אם זכו להצלחה פחותה: "מונסטר", שהיה התקליט החלש ביותר של הלהקה, שלח אותה גם לסיבוב הופעות אסוני (שהגיע גם לישראל), שבמהלכו אושפזו כמעט כל חברי הלהקה, בנסיבות שונות, בבתי חולים. ביל בארי כמעט מת והחליט לפרוש בתום סבב ההופעות ולפרוש לחיים בחווה. אר.אי.אם כמעט התפרקה, אבל, בסופו של דבר, החליטה להמשיך. התקליטים הבאים "ניו אדבנצ'רס אין היי פי" ו"אפ" לא שיחזרו את ההצלחה המסחרית של "אוטמטיק", אבל הנפיקו מספר שירים נפלאים כמו "ליב", "אי בו דה לטר" ו"אט מיי מוסט ביוטיפל". גם סינגלים שכתבה הלהקה לסרטים כמו "דה גרייט ביונד", זכו להצלחה.

למרות הההצלחה, אר.אי.אם שוב עמדה בפני פירוק, אבל בסופו של דבר, כפי שאמר סטייפ :"החלטתי שאני רוצה להמשיך לעשות מוזיקה, ושאני לא מכיר אנשים אחרים שאני רוצה לעשות איתם מוזיקה". הלהקה החליטה להמשיך ולהקליט את "התגלות" –אם כי לוותר על סיבוב הופעות מלא ומתיש ולהסתפק בהופעות פרומושן לפני חודשים אחדים בריו, ובימים אלה באירופה. ההופעות שנערכו עד כה זכו לתשבחות אדירות. דומה שבסופו של דבר ולמרות הכל, אפשר לומר בלי בושה, הם חזרו (למרות שלא ממש נעלמו) –ובגדול.

 

ביקורת על האלבום החדש של אר.אי.אם תוכלו למצוא ב"התגלות להמונים" שב"כתבות נוספות".