אחרי ההתפכחות

"הציונים החדשים" של תום שגב הוא מסה שכתובה מנקודת מבט אופטימית ומפוכחת

תום שגב הוא עיתונאי, בעל טור נחשב ב"הארץ" וחוקר השולט בכלים אקדמיים. השילוב בין כישוריו העיתונאיים והאקדמיים בא לידי ביטוי בספריו הדנים בנושאים כבדים והכתובים בעט קל. הכישורים העיתונאיים, ואולי גם מעמדו בתקשורת, הקנו לספריו תשומת לב גדולה בהרבה מזו הניתנת לספריהם של עמיתיו האקדמיים, ואילו הכלים האקדמיים העניקו להם חיי מדף ארוכים בהרבה מכתבותיהם של עמיתיו העיתונאיים.

הספר אינו כתבה עיתונאית וגם לא מחקר אקדמי, הוא כעין מסה המבקשת לתרום לתהליך גיבושה של "השקפת יסוד מוסכמת בין 'יהודים', 'ישראלים', 'ציונים', 'לא ציונים', 'פוסט-ציונים', או אולי 'ציונים חדשים'" (עמ' 131). בארבעה פרקים העוסקים בעבר, בהווה ובעתיד של המדינה נבחנת הציונות בהתפתלויותיה הלולייניות בין האידיאולוגיה שעיצבה לבין המציאות שעמה התמודדה. במהלך ההתמודדות המתישה מול המציאות נשחק הלהט הרעיוני של האבות המייסדים שחלמו על 'האדם החדש'. הקיבוץ, עובדיה יוסף וכל מה שביניהם עוברים מטאמורפוזה רעיונית וחברתית, היוצרת ישראליות אחרת. בתוך כך פג תוקפה של הציונות הישנה.

טיבה של מסה, שאין היא מדקדקת בעובדות ואינה מחייבת הסתמכות על מקורות. הכותב רשאי להיסחף עם הרהוריו ולא להקפיד על הוכחתם. קביעה מסופקת כמו "ההיסטוגרפיה הציונית טיפחה את התזה שהציונים הוכו בתדהמה כשהתברר להם שהארץ מיושבת בערבים" (עמ' 35) משמשת כאן נקודת מוצא לטענה שסילוקם של הערבים מהארץ היא יסוד אימננטי בציונות.

אילו אמות המידה היו מחקריות, מקומות של רעיון הטרנספר היה בפרק שולי, הנועד לרעיונות הקיצוניים שצצים בכל תנועה מהפכנית בשלבי משבר. שגב טוען ש"התיעוד ההיסטורי הקיים כיום מצביע על זיקה ברורה בין רעיון הטרנספר לבין היווצרותה של בעיית הפליטים הערבים" (עמ' 106). על פי גרסה זו, גירוש הערבים במלחמת העצמאות הוא הגשמת תוכנית שבן-גוריון הגה לאורך כל דרכו. אמנם ניתן למצוא במהלך שבעים שנות פעילותו המתועדות של בן-גוריון התבטאויות בודדות המצדדות בטרנספר, אולם הם בטלות בשישים לעומת אלפי (!) התבטאויות אחרות השוללות אותו מכל וכל ומציעות דרכים אחרות לפתרון הסכסוך.

העיתונאי רשאי להתמקד ברעיון חולף ולהעצימו, אולם החוקר המקצועי אמור לשקלל כל ציטוט, לבדוק כל אירוע, ולהבחין האם הוא מבטא נאמנה את דרכו של האיש. בדיקה בכלים מקצועיים מלמדת שמלחמת העצמאות וגירוש הערבים במהלכה לא היו תולדה של תוכנית ציונית. אכן, בן-גוריון לא הצטער על בריחתם/גירושם ומנע את שובם. בנקודה זו היה המדינאי הגדול הזה קצר ריאות, אולם כפי שהמלחמה לא היתה צפויה, גם גירוש הערבים לא היה מתוכנן מראש.

בסוגיית הטרנספר גבר שגב העיתונאי על שגב החוקר, ואולי במודע: הוא מדגיש את דעתו, שלפיה "הרעיונות החדשים ביותר לא יצאו מהאקדמיה כי אם מהעיתונות" (עמ' 89). ספק אם יש לדיסציפלינה האחת יתרון על האחרת, אולם חשוב להבחין ביניהן, כי הן שונות מהותית זו מזו בדרך המחקר, בממד העומק, בקהל היעד ובתפקידן בשיח הציבורי. שגב מלין על ערפול מושגי, הגורם להקצנת עמדות בישראל. והנה, באותו עמוד הוא מעלה שתי טענות משלו, שיש בהם ערפול מושגי הגורם להקצנת עמדות. האחת אומרת "מעולם לא חשה הציונות הישראלית החילונית סכנה גדולה מזו שהיא מייחסת לש"ס"; והשניה קובעת ש"אנשים רבים בארץ ישראל, ובהם כמה ממנהיגי הציבור, גילו ניכור רגשי כלפי הידיעות על השמדת היהודים, כמו לא היה זה אסונם, והשואה רק תבוסה 'יהודית', לא ציונית" (עמ' 79).

המסה, שהיא אלגיה לציונית ההרואית, כתובה מנקודת מבט אופטימית: עתה, אחרי ההתפכחות מהחלומות הגדולים, מתחילה להסתמן כאן השלמה נינוחה עם החיים כמו שהם. לאווים מוחלטים נשברו, הציונים החדשים משלימים עם הקמת מדינה פלסטינית ועם חלוקת ירושלים, ואפילו ההתנגדות לזכות השיבה של הפלסטינים נמצאת בתהליכי כרסום. והנה לפתע האופטימיות נקטעת, והסיכום שאינו נובע מהגיון המסה נעשה מאולץ ופסימי. לקורא נדמה כאילו תוצאות הבחירות שהעלו את אריאל שרון נודעו למחבר לאחר כתיבת המסה ושיבשו את הגיונה.

 

תום שגב, הציונים החדשים, כתר, סדרת הישראלים, 152 עמ'

 

פורסם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"