השבוע יצא לאור "Wouldn’t You Miss Me?", אוסף חדש לסיד בארט, מנהיגה הראשון של פינק פלויד, האיש המוכשר שבגיל 21 החזיק את העולם בידיו ואיבד אותו באותה רמת כשרון בה השיג אותו. האוסף כולל 22 שירים שלקוחים מסשנים שונים לאלבומו של בארט "The Madcap Laughs ", מאלבומו השני "Barret" שיצא בשנת 1970 ומכל מיני הקלטות נדירות שלא יצאו לאור עד היום. למרות שרמת השירים אינה אחידה ולבושם הלא-מוזיקלי מייאש לעיתים, זהו אלבום מעניין, לעתים מרגש, לא תמיד בגלל מה שיש בו, לפעמים דווקא בגלל מה שיכול היה להיות בו. כן, הסיפור הטראגי של גיבורו משפיע על האזנה, ואי אפשר לחמוק מזה.
בארט, בחור יפה שהעריץ את בוב דילן ואת צליל האר. אנד בי. של הסטונס, גדל בקיימברידג', אחד המקומות עם המסורת החינוכית הכי מפוארת בבריטניה. כמו כמעט כל כוכב פופ שמעריך את עצמו הוא למד בקאמברוול – בית ספר נחשב לאמנות, ויחד עם שלושה חברים, סטודנטים לאדריכלות, הקים את הפינק פלויד והפך אותם מלהקת אר. אנד בי. צעירה ללהקת הפסיכדליה הכי מוערכת בבריטניה, שניה רק לביטלס. עם מופע הזוי, רווי באורות מרצדים, צלילי חייזרים, ואוסילטורים מחרחרים, הם תפסו, איך לא, את הבחורות הכי שוות בבירה הסווינגית.
בגיל 21 בארט וחבריו לפינק פלויד הוציאו את "החלילן בשערי השחר", שנחשב לאחד מאלבומי הפסיכדליה הטובים בכל הזמנים (ושאני, באופן אישי, עדיין מחשיב לאלבום משעמם מעל לכל דמיון), אבל גם כתב שניים מהשירים הכי מאפיינים וטובים של הסיקסטיז – "ארנולד ליין" ו"ראה את אמילי משחקת" – שהגיעו למקומות היותר עמוקים, חכמים ושנונים שמוזיקה פופולרית יכולה להגיע אליהם. ב"ארנולד ליין", עם העיסוק בטרנסווסטיט הפראנואיד, וב"אמילי" – באמת אחד משירי האסיד הטובים בכל הזמנים – בארט יצר מעין הכלאה של האנגליות מבית היוצר של ריי דייוויס (שבאופן פרדוקסלי בכלל לא היה היפי) עם החזיונות הקליידוסקופיים של ג'ון לנון והיכולות הליריות של בוב דילן ומשוררי הביט.
מותק, החתול התמסטל
אבל למרות שהעולם היה לרגע בידיו של בארט, הוא איבד אותו במהירות. מכריו מספרים שהוא החל לקחת אסיד לארוחת בוקר; מספרים גם שהוא לא אהב לקחת אותו לבד, כך שנהג לתת קצת גם לחתולים של אמרגנו. במהרה הפכה התנהגותו, שהיתה יוצאת דופן למדי מלכתחילה, מוזרה יותר ויותר. הוא התקשה לתקשר עם הסביבה, לא תיפקד באולפן, ובהופעות הלהקה בארה"ב הוא עמד ולא זז – בוהה קדימה כמו זומבי. חבריו ללהקה גייסו את דייב גילמור - חבר נעוריו מקיימבריג' – כדי שיעמוד לצידו בהופעות, ולבסוף, באופן טבעי וצפוי, הוא החליף אותו לגמרי.
בארט מצא את עצמו מחוץ לפינק פלויד ולקח איתו את כל ההומור, השנינות וכושר ההמצאה הייחודי שאפיינו את הסינגלים הראשונים שלהם, כשהוא משאיר אותם נתונים להשפעותיו ולחזונו המורבידי של רוג'ר ווטרס. תוך מספר שנים, היתה פינק פלויד לאחת הלהקות המצליחות על כדור הארץ, אבל - וזה לא ייאמן - הם יכלו להגיע רחוק יותר.
איפה בלר היו בלעדיו?
ב- 68' בארט נכנס להקלטות אלבום סולו ראשון. אבל בעוד הפינק פלויד הקדישו יותר ויותר מחשבה לאפשרויות האולפן המתפתחות, בארט הפך סובלני פחות לעבודת ההקלטות הסיזיפית; האמת היא שהוא בקושי זכר את השירים שכתב, והחומרים הכלולים באוסף הזה קרובים ברוחם יותר לדמואים מעניינים מאשר להקלטות אולפן. ברוב השירים אפשר למצוא את נוכחותו של דייב גילמור, ובשירים אחרים את נוכחותם של רוג'ר ווטרס וריק רייט מלהקת האם, וגם חברים מסופט משין. הסיפורים גורסים שבארט התיש כל מי שעבדו איתו, ושיריו אכן נשארו קרובים ברוחם לחזיונות המוטרפים שלו עצמו, כאילו זה עתה כתב ושר אותם כשהוא רווי פחדים עצמיים, תסכול ורגש, בפאב קטן, כמעט ללא כל ליווי. גם אם יש להקה שמנגנת את השירים, היא מאוד לא מורגשת, ונוכחותו עולה על הכל.
בארט – ואולי המסכה ההזייתית הכבדה של המופע של פינק פלויד הסוותה זאת – היה קודם כל כותב מילים מחונן, והשיר "Bob Dylan Blues ", אותו כתב מתישהו בנעוריו לאחר שהוא ודייב גילמור חזרו מאחת ההופעות הבריטיות של הטרובדור היהודי, מוכיח את הפוטנציאל העצום שהיה טמון בו. בארט השפיע על כל כך הרבה יוצרים בריטיים, עד שקשה לדמיין את סצינת האינדי רוק של האייטיז ואת נוכחותן של להקות בריט-פופ כמו בלר בלעדיו. בשלב מסוים בשני העשורים האחרונים, כל להקה צעירה שניה שרצתה ליצור רושם חיובי אימצה את הכותרת של אחד משיריו; אחרי הכל, בארט עדיין משמש דמות אב לכל מוזיקאי אקסצנטרי שאוהב לנגן ולשיר שירים מוזרים. המיתוס סביבו כל כך גדל, עד שעלה על המשקל הסגולי של תוצריו.
אבל בארט הוא באמת הגיבור הטראגי המפורסם הראשון של החזון ההיפי. מעניין שמרגרט תאצ'ר וחבריה למפלגת השמרנים לא עשו בסיפור שלו שימוש תעמולתי יעיל בסיוריהם בעיירות פיתוח. אחרי הכל, גם היום הבחור היפה עם השיער המקורזל (אגב, פאפארצ'י צילמו אותו ב- 96' כשהוא בן 50, קירח ושמן) בטח מככב בסיוטיה.