ריח עז של שחיתות פוליטית עולה ממקלט הרדיו שבמכונית שלי: השדרן מספר בציניות שקשה להסתירה על גורמים בממשלה המעוניינים להעניק לתושבי יהודה ושומרון הטבות של יושבי קו עימות. מישהו באולפן מחכך ידיים בהנאה. רק אני, שעוד לא התרגלה לבטונדות המכוערות החדשות בכביש המנהרות, ולשלטים הטפשיים שהדביקו עליהם, מסכמת נסיעה בטוחה יחסית, וחוככת בדעתי מה פה ומי צודק.
"היי כנה עם עצמך", אני שואלת את דמותי במראה, "האם את נראית בעינייך כ'אשת קו עימות'?" דמותי שבמראה ממתינה מעט לפני שהיא משיבה לי, ברגשנות מסוימת, ועם זכרונות מאוסף של ארועים זניחים (על הרצח של אסף הרשקוביץ, שכנו של אחי בעפרה, היא עוד לא יכולה לדעת בשלב הזה):
"זוכרת את הבר מצווה שהתקיימה בירושלים במקום בגוש עציון? את הבני-דודים שאמרו שיבואו בהזדמנות אחרת? את שבעה-עשר הסרטים שרצית לראות ולא ראית? את כוס הקפה שרציתם לשתות בשקט, והסתפקתם בזו שבבית? את בתך וחבריה שרצו לעזוב את היישוב ולנסוע לחגיגות בירושלים בליל יום העצמאות ואת נאלצת לאסור זאת, מרגישה אשמה ומבוזה? את היריות שהעירו אתכם בלילה ההוא, ואת ילדייך הקטנים ששואלים אם הקולות בחוץ הם יריות או זיקוקים. זוכרת? אז עכשיו תעני".
"אוקי", אני מודה. "הבנתי. חיי אכן מורכבים מאוסף האפיזודות שתיארת, ומהדברים שהם עושים ללב שלי, לכושר הריכוז, לכמות הפחמימות שאני צורכת, למחזור הדם".
"על זה משלמים", היא עונה לי במנוחה. "כמו בקריית-שמונה."
"הצחקת אותי." אני עונה." וכפר-סבא? ונתניה? כל הארץ היא קו עימות אחד גדול, אין כסף לתגמל את כולם".
"בכפר-סבא לא שומעים יריות", היא עונה לי. "בכפר-סבא יש בר-מצוות וביקורי דודים".
"בלי טובות" אני מודיעה להשתקפות שמעלי, "תקראי לי פריירית, אבל אני לא רוצה כסף. לא רוצה הטבות, לא מקטרת, מעדיפה לעשות מילואים ולשתוק".
"תחשבי על זה", מסכמת המראה, וחוזרת להיות הפנורמית הרגילה שהייתה תמיד. אז חשבתי, והנה הדיל שאני מציעה:
את ההטבות הכספיות והאחרות השאירו לאנשי קריית-שמונה, מגיע להם. את שלנו, במחילה, אל תתנו לנו במזומן. חסכו את זה לעצמכם ולקופת המדינה, חסכו טיעון אחד מאלה שמשווים ללא הרף את תנאי חיינו עם אלה של השכנים בבית-לחם. לעומת זאת, אם זה לא קשה מדי, המירו את הכסף ואת הקלות המס בכמה מילים טובות. פעם בכמה זמן השתיקו את אלה שתובעים שוב ושוב לגרש אותנו ממקומנו, להיפטר מהמקום שלו אנחנו קוראים בית. הנמיכו גם מעט את הקולות שמאשימים אותנו בשפיכות הדמים הנוכחית ואת אלה שלא היו מתנגדים להיפטר גם מאתנו.
ועוד בקשה קטנה אחת, אם אפשר: נא לא להזכיר יותר עקדות ומזבחות, ממש כמו שאינכם עושים זאת להורים בקריית-שמונה, למרות ההטבות.
ובכל זאת, דבר אחד אני מרשה לעצמי לקחת בתודה, מהצעותיהם של לימור לבנת ושותפיה. את הרגע הקטן ההוא במכונית, שבו הצלחתי, לראשונה מזה זמן רב, להרגיש שלמישהו באמת איכפת.