רוקפור. באנגלית זה נשמע אותו דבר

על האלבום המתקרב של רוקפור, הלהקה הכי טובה שאתם לא עוקבים אחריה

זו היתה השנה של להקת רוקפור; הרבה דברים טובים קרו לאלי לולאי ולחבריו: הם הוציאו את "סופרמרקט", אלבומם הראשון באנגלית; הופיעו במועדונים בארה"ב ובלונדון, קיבלו שבחים לא מבוטלים מה"סאנדיי טיימס", והחודש הם מתכוונים להוציא אלבום חדש באנגלית בשם "One Fantastic Day", שהסינגל הראשון מתוכו, "SeaBelts", יצא השבוע לרדיו. הספק נאה למדי, במיוחד בתקופה בה אמנים נוהגים לקחת מרווח נשימה של שנתיים-שלוש בין אלבום לאלבום.

רק כדי להעמיד דברים בפרופורציה: "סופרמרקט" מכר קצת יותר מאלפיים עותקים, וה"טור" האמריקני שלהם לא דומה ולו במקצת למסע הופעות של להקה מצליחה, אבל למי איכפת, כל עוד העשייה המוזיקלית בשיאה.

כבר ב"סופרמרקט", אפשר היה להבחין ש"רוקפור" נשמעים טוב יותר כשהם שרים באנגלית. הם משוחררים ואפילו אותנטיים יותר, כלומר הם לא נשמעים כמו להקה שעושה רטרו למוזיקה ישראלית שחיקתה לפני 30 ויותר שנה את הנעשה אצל האחיות האנגלוסקסיות, אלא כמו להקת רטרו יד ראשונה. הסולן, אלי לולאי, נשמע אמין גם באנגלית, ועובר בכך את המכשול הגדול שעמד בפני אמנים ישראלים רבים (שלום חנוך, למשל) שניסו את כוחם מחוץ לגבולות ישראל.

 

ככה עושים רטרו

 

אבל לא רק עניין השפה עומד על הפרק; רוקפור, וזה ברור למדי, לא משקרים כשהם מנגנים. אולי הם מאמצים קצת יותר מדי השפעות מאמנים אחרים, אבל הם לפחות עושים זה טוב. הגיטריסט ברוך בן-יצחק, הבסיסט מארק לזר והמתופף איסר טננבאום מביאים לאולפן שנים של האזנה למוזיקה של הסיקסטיז ונגינה בעשרות הופעות קטנות לאורך כמעט עשור. הם מתחקים אחר אבותיהם הרוחניים בדרך זהה, פחות או יותר, לזו בה עוברות להקות בריטיות שמנסות ללכת בעקבות "המי" ו"הקינקס". זה בא לידי ביטוי באופן בו הם שרים, מנגנים ומעבדים; הם מדברים בשפת מוזיקה אנגלוסקסית, ולכן במקרה זה, מלכתחילה היה מיותר לנסות לעברת אותה. כל זה עדיין לא הופך את היצירה שלהם למושלמת תמיד, אבל לפחות הם נמצאים בבית.

"SeatBelts" הוא שיר באמת מקסים. לשם שינוי הוא מתכתב דווקא עם המוזיקה של רדיוהד (השירה הכאילו תום יורקית), אבל גם עם קינג קרימזון בימיה הראשונים (אח, המלוטרון הנוגה). יותר מכל, הוא ניחן בלחן טוב שמכה בך מההתחלה (באסטרטגיה דומה ל"קארמה פוליס" של הרדיוהדים), ומתפתח למלודיה לא פחות יפה שמעלה הדים מהרבה מאוד שירים אחרים; אבל למי אכפת, זה להיט, או לפחות אמור להיות.

הטקסט כשלעצמו, לפחות הבית (הפזמון חלש הרבה יותר, אם כי המצלול תופס) הוא בין הדברים הטובים ביותר שרוקפור כתבו עד היום, כזה שמשתמש בדימויים קטנים שעוסקים בכלום לכאורה, כדי להעיד על סוג של תחושה רגשית עמוקה יותר. וזה מקום שכף רגלי הרוקפורים טרם דרכה בו.

 

שלושה שירים טובים זה מספיק

 

את הסינגל הנוכחי, הכולל שלוש רצועות בונוס, ניתן לרכוש כרגע בחנויות התקליטים. הסינגל כולל את השיר "SeaBelts" עצמו יחד עם גרסה נוספת, רכה יותר שלו, גרסת דמו אקוסטית של "Forest Woods" וביצוע הופעה ל-"Tomorrow Never Knows" הדגול של הביטלס (וטוב שלנון לא שמע אותו).

הרעיון למכור סינגלים וגם תקליטי אי.פי (דיסק עם כמות מצומצמת של שירים) הוא נפלא לדעתי, ויכול לשמש תקדים לדרך בה יכולה, צריכה, ואולי אף מוכרחה תעשיית המוזיקה המקומית לנקוט. מה רע ברכישה של דיסק מוזל המכיל ארבעה שירים? אחרי הכל, כמה אלבומים ישראלים מכילים יותר משלושה שירים טובים, אם בכלל? ויותר מזה, האי.פי והסינגלים מתאימים ברוחם לרוח המנשבת מהאינטרנט, כלומר אלבומים אאוט, שירים בודדים אין. זהו פורמט זול ונגיש יותר, המסוגל להזריק חיים לתעשייה הישראלית שמחפשת את עצמה.

רוקפור מתגלה בסינגל הנוכחי כלהקה שקופחה במשך שנים ולא קיבלה את הכבוד המגיע לה. לא רק שהיא הצליחה ליצור לעצמה שדה עבודה אלטרנטיבי ללא כל מחויבות לחברות התקליטים הגדולות (הם פועלים בשיתוף הלייבל של ה"אוזן השלישית") או לקו המוכתב מתחנות הרדיו, אלא גם הוכיחה שאפשר לעשות, בדרך הקשה אומנם, את המוזיקה שרוצים. רק לשם פרספקטיבה, הם יותר מעניינים מלהקות אירופאיות רבות (למשל Crash הפינים) ולא עושים בושות בהשוואה ללהקות רטרו אנגלוסקסיות עכשוויות. אם "One Fantastic Day" אכן יהיה טוב כמו הסנונית הראשונה ויצליח למקם את עצמו בשווקים בחו"ל, הוא יוכל לשמש ראש חץ לאמנים ישראלים טובים נוספים הפועלים באנגלית (כמו הדרה לוין, למשל), שלקחו ברצינות רבה, אולי מדי, את המנטרה "אנחנו העולם".