ספר לי סיפור חדש

אלכס אפשטיין מאמין בנצחיותם של מיתוסים, אך אודיסיאה המחודשת נותרת מנוכרת

לפני זמן קצר, כשהאזנתי לדיסק של פיטר גבריאל, זכיתי באורח בלתי צפוי בהארה קטנה: התברר לי שאני אדיש למיתוסים. היצירה שהאזנתי לה התיימרה לספר כעין סיפור מיתולוגי, והיתה טרחנית ומייגעת לעין שיעור. מה לי ולסיפורים עתיקים על מלחמות עתיקות ותלאות עתיקות וסמלים עתיקים, כשמסביב רוחש עולם דחוס לעייפה בהתרחשויות מפליאות יותר, מפחידות יותר, איומות יותר ומרגשות יותר מכל מה שיכול להעלות בדעתו משורר יווני קדום, או יוצר בריטי ששיאו מאחוריו. אבל אלכס אפשטיין, כמו רבים לפניו, מאמין בכוחם הנצחי של מיתוסים, באוניברסליות שלהם וביכולתם לדלג מעל תהום הדורות ולהיכתב מחדש. ומכיוון שמדובר ביסוד מוסד של תרבות המערב, אין ברירה אלא להיתלות באילנות גבוהים.

יש שתי דרכים לכתוב שוב את האודיסיאה: האחת היא של פייר מנאר, גיבורו של בורחס, שכתב מחדש את "דון קישוט"; ומפני שכתב אותו מנאר ולא סרוונטס, כבר אין זו אותה יצירה, גם אם היא זהה בכל אות ותג ליצירה המקורית. אצל בורחס, הדרך הזאת קשה כמו לכתוב את המקור, כפי שעולה מהמוטו של הרומאן של אפשטיין. ג'יימס ג'ויס, לעומת זאת, חשב שהאודיסיאה היא יצירה ייחודית, "בו בזמן סיפור-אגדה-וקוסמוס", והיא דבר שלא ניתן לעשותו שנית. לכן כתב אודיסיאה אחרת, חדשה לחלוטין, מודרנית, שאיש לא היה מזהה בה את המקור אלמלא טרח והשאיר אינספור עקבות ורמיזות, שהעניקו פרנסה למכביר למלומדים שהתחקו אחרי ההקבלות ההומריות ב'יוליסס', ואחרי מערכת היחסים החמקמקה בין ליאופולד בלום ואודיסאוס, סטפן דדלוס וטלמכוס, ובין הים התיכון ואייו האגדיים לרחובות דבלין.

לאפשטיין יש דרך ביניים משלו. הוא מספר את הסיפור מחדש, כפי שהוא, בלשונו שלו. מה רצה אפשטיין להשיג? לעיתים נדמה שהוא רצה, בעצם, לקרוא מחדש את האודיסאה קריאה איטית וקשובה, ובתוך כך להסביר אותה לעצמו, עירומה מההוד הלשוני של המקור ותרגומיו, היוצרים הזרה ומרחיקים את העלילה וגיבוריה מהקורא המצוי. אבל את זה עושות מן הסתם גם גירסאות מעובדות לתלמידי בית ספר. ברור איפוא שאפשטיין מכוון למקום אחר (מה גם שאין לי מושג באיזו מידה הוא נאמן למקור והאם הוא סוטה ממנו לעיתים). הוא רוצה לתרגם בעיקר את הניואנסים האנושיים, את הדראמה, את סערות הרגש: הוא רוצה לקרב את אודיסאוס לא באמצעות העתקתו למקום ולזמן אחרים, אלא באמצעות רמיזות רבות, שיבהירו לקורא כי מדובר באחד מאיתנו: אודיאוס שמעשן סיגריות על החוף עם חבריו ליד המדורה, אלפי שנים לפני שהגיע הטבק לחופי הים התיכון: אנטינואוס השותה אספרסו קצר בבית הקפה: נאוסיקה, נימפה יפהפייה שיש לה נקודת חן על שפתה העליונה, אולי כדי שנראה לנגד עינינו את קלאודיה שיפר.

הרשימה אותי הקלות, כמעט האגביות, שבה אפשטיין שולף את ההבזקים הללו, שנועדו לקרב את הגיבורים המיתולוגיים אלינו. יש בהם גם הרבה הומור שנשען על אנכרוניזם: האדריכל, בונה המבוך האגדי, שדעתו מתערערת, פוגש את פו הדוב, השפן של אליס והכלב של דורותי. שברי סיפורים אחרים מתגנבים פה ושם. וגם תחבולה בלתי נמנעת מסתתרת בטקסט, כי מדי פעם שבה ועולה הנערה המספרת את הסיפור, והיא נפגשת עם איש זקן ומחווה את דעתה על הספר שנתן לה. הזקן העיוור הוא כמובן הומרוס, והסיפור הוא הסיפור על מספרי הסיפורים, בה במידה שהוא סיפורו של אודיסיאוס.

האם כל זה הצליח? נדמה לי שההצלחה היא חלקית. אפילו קורא סבלני בן ימינו, למוד פסטישים פוסט-מודרניסטיים, נע, כך נראה לי, באי-נוחות מסוימת בין רגעי האנושית הפשוטה והפמיליארית, לבין קיקלופים זוללי אדם ונביאים זקנים, שאלה זועמת גזלה את מאור עיניהם: בין האלמנטים היסודיים, הטלנובליים, שמניעים את היצירה: אהבה, נאמנות, קינאה, אומץ, לבין מעוף האלים וזעם נקמתם הגחמנית, ומעלליו העקובים מדם של אודיאוס. שכן האודיסיאה, אם נתעלם מאיכויותיה המיוחדות ונתרכז בקו העלילה כפשוטו, היא משהו שבין ערוץ 'ויוה' לערוץ 'אקשן'. לא לחינם אומרת הנערה להומרוס: "צריך להיות יותר דם בסוף.."(עמ' 228). את הרובד הנוסף יכול להעניק רק אופן מסירת הסיפור, הלשון, הדגשים. הרובד הנוסף אכן קיים כאן, וגם המרחק האירוני מ'המעשים הגדולים' של אודיסיאוס, שמסעו האמיתי מתחיל, על פי אפשטיין, רק עם שובו הביתה לפנלופה. אבל הניכור נותר בעינו. מה לי ולאודיסאוס. ספר לי סיפור חדש.

 

אלכס אפשטיין, אודיסיאה, כתר, סדרת כותרים, 282 עמ'

 

פורסם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"