תחשוב שזה חוץ לארץ

אסף נבו על ההופעה של המרשימה של "קורדרוי", הלהקה שמסרבת לתת לגראנג' למות

מלבד העובדה שקורדרוי היה מאז ומתמיד הצבע האהוב על הלן קלר, מתברר שלבד מחוספס הפסים הזה יש יתרונות נוספים. אביטל אייזנברג היא, למשל, אחד מהם. במוצ"ש האחרון עלתה על הבמה הקטנה של "הפטיפון" בחורה ממוצע אמריקני, צנומה ונמוכה עם שיער ארוך ושחור וקול טוב, אבל לא גדול במיוחד, סטודנטית לביוטכנולוגיה, שיחד עם שלושה אסיסטנטים, העבירה במשך שעה שיעור במבנה החלקיקים של רוק ישראלי-אמריקני מעודכן מודל 2001.

"קורדרוי" הם הרכב גראנג'-נויז שהוקם לפני כשלוש שנים וכולל, מלבד אייזנברג בשירה ובגיטרה, גם את דורון לרנר, אקס-מן יצירתי עם סאונד של אמצע העשור הקודם, את מאור רוזנברג עם המראה היורמי-משהו, שחמוש בגיטרת באס יעילה, ואת גלעד סילבסטר עם חיבוטי הבי-מטאל מהמוצדקים והפרועים שנשמעו פה כבר הרבה זמן.

 

אחיינים חורגים של הדוד סם

 

הם עושים חומר מקורי באנגלית, מפלרטטים הלוך וחזור בין פרל ג'אם לבין סאונד גארדן, מגיעים כשצריך גם עד הפיקסיז ומקנחים בקאבר לוולווט אנדרגראונד. אחיינים חורגים, אבל מאוד משתדלים, של הדוד סם. הבריחה שלהם מהמציאות המקומית רועשת, סוחפת ומשתלמת.

במשך יותר משעה, חוזרת ומהדהדת האמירה של אפרים ברק מ"זינגלה": "בשביל לשמוע מוסיקה כזאת ב'לייב', אתה צריך לנסוע חמשת אלפים קילומטר". בעידן הימים הבינוניים נשמעים "קורדרוי" כמו פס-הקול של ההפגנות נגד הגלובליזציה בקנדה, מנותקים לחלוטין מהמרוואן ברגותיות. שימו אותם על במה במועדון בחוף המערבי והם יביאו שלוש מאות איש כבר בערב השני, כאן מדובר על בקושי שלושים.

שני הקטעים הראשונים היו בגדר חימום, גם לקהל שלא מילא בהמוניו, גם להרכב שלקח לו כמה דקות לזקק את התרכובת הכימית וגם לגרון של אייזנברג שנפתח סופית רק בשיר השלישי. קצת קשה להאשים אותה, כי הסאונד ב"פטיפון" נשמע במקרה הטוב כמו זה של חדר חזרות גדול, אבל למרות העוצמות וההחצנה של הרגש נבלעה השירה שלה רוב הזמן. היא קצת בולעת מילים וכשכבר יצאה לה איזו צרחה צרודה ואיכותית, היה המיקרופון שלה חלש מדי. כשלבל האנרגיה האדיר שהיא מוציאה מהגוף הקטן הזה יהיה מנותב באופן מדויק יותר יתממש הפוטנציאל הווקאלי שלה שהוא בערך כפול.

 

השלם עולה על סכום חלקיו

 

ההופעה של "קורדרוי" זורמת. הקטעים, ארוכים, כמו מיני-יצירות, רובם ככולם ואריאציות על גראנג', ממשיכים אחד את השני כמו בתים בשיר ארוך של דילן. נדמה שהם יכולים לנגן אותם ברצף. למרות שיש עוד מקום לשיפורים החלק החזק של "קורדרוי" הוא במיצוי כמעט מקסימלי של קלישאת השלם שהוא יותר מסכום חלקיו.

ההבנה והתיאום ביניהם מצוינים, הגיטרות מצלצלות בחיוניות, הזרימה של התפקידים בתוך הנגינה כמעט חלקה, היכולת שלהם להשלים אחד את השני מעוררת התפעלות. כשלגיטריסט נקרע מיתר, מאלתרים שלושת האחרים ג'ם סשן מהשרוול שנשמע כמו פתיחה לעוד שיר, והקהל מתחיל להרעיש. כשלמתופף הולך הפדל של הבייס-דראם, לוקחת אייזנברג מקל מהתופים, מוציאה את זעמה על אחת המצילות ומרימה את ההופעה לגבהים חדשים. אחר כך היא משתמשת בו כדי לאלתר בטירוף על הגיטרה וכשהתופים חוזרים לתפקד הקהל שלה עד לסוף.

שלושה קטעים של "קורדרוי", "Low", "Elephant" ו"At The Bottom Of The Sea" הוקלטו לאחרונה על דיסק שמופץ בתחנות הרדיו, אבל הביצועים שלהם בהופעה טובים בהרבה. חפשו אותם.