ביקורת סרט: "סופרנובה" - הטוב שברעים

הסרט, או מה שנותר ממנו לאחר ששופץ וננטש בידי הבמאי שלו, אינו מקורי ואינו מותח. אבל מבין כל הסרטים הרעים שמוצגים כרגע בארץ - זה הטוב ביותר. ושימו לב לרובוט הצולע

שאלת השאלות היא מה קרה לאלן סמיתי? סמיתי, למי שאינם מצויים בטריוויה קולנועית, הוא פסבדונים מקובל בכל פעם שבמאי מבקש להסיר את שמו מסרט, בדרך-כלל אחרי שזה נלקח ממנו, שונה, או נערך מחדש בניגוד לרצונו.

איגוד הבמאים האמריקני קובע, שבמקרים מוצדקים בלבד רשאים חבריו לחתום על סרט, שהאחריות האמנותית עליו הופקעה מידיהם, בשם הקוד אלן סמיתי, ואך ורק בשם זה (מאחורי השם בחרו להסתתר, במשך השנים, במאים כמו דון סיגל, דניס הופר וארתור הילר, שלמרבה האירוניה ביים ב-98' קומדיה כושלת על התופעה ששמה "סרט של אלן סמיתי", ואז, בעקבות סכסוך עם המפיק-תסריטאי ג'ו אסתרהאז, העדיף אכן לחתום על הסרט בשם אלן סמיתי). ולא נועדה כל ההקדמה הארוכה הזו אלא כדי לתהות, מדוע בחר הבמאי וולטר היל ("הנהג", "48 שעות"), שהשליטה על עיצובו הסופי של "סופרנובה" ניטלה ממנו, לוותר על השם המזוהה בברנז'ה עם תקריות מסוג זה, ולהעדיף את הפסבדונים הסתמי תומס לי.

 

מנורת לבה אורגזמטית

 

האמת, קשה לבקר את הסרט הזה, בעיקר משום שניכרת התערבותה של יד מסורבלת, שפגמה קשות בכוונותיו האמנותיות המקוריות של היל, ששרידים מהן נותרו בסרט. העלילה, שמתרחשת במאה ה-22, נפתחת כאשר צוות ספינת החלל "נייטינגייל" נענה לקריאת מצוקה שמקורה הוא מושבת כורים נטושה הממוקמת על ירח שנמצא בכלל בגלקסיה אחרת. עם הגיעם למקום, הם מעלים אל סיפונם צעיר מסתורי ומסוכן הנושא עמו מטען מסתורי ומסוכן עוד יותר, ובזה אחר זה מוצאים את מותם.

החפץ ההרסני, למשל, שאמור היה, כך נראה, לספק לסרט את המימד הפילוסופי שלו – הוא בעל תשעה מימדים (שאי אפשר להסביר את מהותם לבני תמותה רגילים), מין פצצה שעלולה להחריב את העולם בצורתו התלת מימדית המוכרת, ובה בעת מכילה חומר המביא להתחדשותו של הגוף – הפך עכשיו לאביזר חוצני דמוי מנורת לבה אורגזמטית, שאף שמהותו אינה ברורה יש מי שמוכנים להרוג בעבורו. היל, אם התרשמנו נכון, ביקש באמצעותו להגג משהו על האפשרות לשים קץ לאינסוף, ולהעמיד לדיון את מושגי הבריאה והסדר האלוהי, אבל התשובה לכך עשויה להתברר רק בגירסת ה-DVD שיוצאת ממש עכשיו.

 

בחישה של יד לא אחראית

 

הגירסה המקורית של "סופרנובה" עשויה גם להבהיר כמה תמיהות שעולות נוכח המתחולל על הבד. בראשית הסרט נראה מפקדה של ה"נייטינגייל" (רוברט פורסטר, "ג'קי בראון") כשהוא שקוע במחקר על אלימות בסרטים מצויירים בכיכובם של טום וג'רי, שצונזרו. לפרט המשונה הזה אין שום זכר ומשמעות בהמשך, וממילא חווה המפקד, עשרים דקות אל תוך הסרט, מוות מחריד (פרצופו מותך לתא זכוכית) ובלתי מנומק. הקרעים המשונים בעלילה שנוצרו, אפשר להניח, כתוצאה מבחישתה של יד לא אחראית בחומר המצולם, הופכים גם את הקשר הרומנטי שנרקם בין אחד מטייסי החללית (ג'יימס ספיידר, "סקס, שקרים ווידיאו-טייפ") לבין רופאה שחורה הנמנית על צוותה (אנג'לה באסט, "טינה"), לבלתי סביר בעליל. מערכת היחסים הזאת הופכת, בגלל תאונה גנטית, ליותר מאשר רומן בין גזעי, אבל גם ההיבט המיני האסור הזה נותר בגדר רמיזה מעורפלת.

הסרט, כפי שצולם על ידי היל, מרחיב ודאי בדבר הקשר האינטימי (ממש כך) המשונה שמנהל אחד מאנשי הצוות (ווילסון קרוז, "שולחן לחמישה") עם המחשב המתפעל את הספינה, שכינויו הוא "סוויטי", ואולי גם מעבה את הדרמה האדיפלית שמתרחשת כאשר מתברר שהזר הוא מאהבה לשעבר של הרופאה, שגופו עבר מוטציה כלשהי, ועתה הוא מציג את עצמו כבנו. אבל, כאמור, הדברים הללו הם בגדר הנחות בלבד, שמתבססות על אוסף קטוע של סצינות, שרץ על המסך בחוסר הגיון מוחלט, ונגמר באותה שרירותיות שבה הוא מתחיל.

 

לא בועטים בסוס מת

 

הסרט (או מה שנותר ממנו) אינו מקורי ואינו מותח, אבל מבין כל הסרטים הרעים שמוצגים כרגע בארץ – זה הטוב שבהם, ויש בו שתי הברקות של ממש: רובוט (שמזכיר את זה שוודי אלן מתחפש לו ב"ישנוני") צולע, ומצלמה אחוזה ביד שמעניקה תחושה אפקטיבית של ריחוף (הצלם הוא לויד אהרן, ששיתף פעולה עם היל, בין היתר ב"הגבר שנשאר אחרון" ו"ג'רונימו"). קל למנות את מגרעותיו של "סופרנובה" (השם, אגב, מתייחס לפיצוץ השני בגודלו ביקום, לאחר המפץ הגדול), אבל לא בועטים בסוס מת, ועל אחת כמה וכמה בסרט שננטש על ידי הבמאי שלו, ונעזב לנפשו על ידי האולפנים בבתי הקולנוע כדי שיגווע שם במהירות.

 

("סופרנובה". בימוי: תומס לי; תסריט: דיוויד ס. וילסון; הפקה: דניאל צ'ובה, ג'יימי דיקסון, אש ר. שה; צילום: לויד אהרון; מוסיקה: דיוויד סץ ויליאמס; משתתפים: ג'יימס ספיידר, אנג'לה באסט, רוברט פורסטר, לו דיימונד פיליפס. ארה"ב 2000, 90 דקות.)