אם התנ"ך היה ממשיך להיכתב, והיה פה איזה נביא רציני, היינו מקבלים בצד משלי הכרם והאטד את משל הארמון הנופל – משל נורא שהיה הופך בבוא היום לפרק נוסף בבגרות. אבל התנ"ך ננעל סופית, ונותרנו פה לפרש את המציאות העגומה, לגמרי לבדנו, בלא נביא אחד לרפואה שיסביר איך ממשיכים מכאן הלאה.
אבל גם ללא נביא מקצועי הסתדרנו לא רע, בעיקר במה שנוגע למשלים ותוכחות. בצדק חש כל בעל לב ובעל טור שמעשה האולם הנופל הוא מעשה טעון משמעות, מעשה שדרכו דיברה אלינו המציאות בדיבור ישיר, נטול מיסטיקה לחלוטין, שאינו קשור כלל למזוזות או לריקודים מעורבים. רובנו ראינו בסיפור ורסאי מטונימיה – פרט המשקף את הכלל, מפני שבשניהם קיימים אותם חומרי יסוד. כולנו חשנו שהמציאות מזמינה אותנו לפרש אותה. וגם נענינו, כל אחד בדרכו, להזמנה הזו. אלף פירושים נשמעו, רובם ככולם חורגים מהסיפור המקומי של אולם מתמוטט למשל חברתי מקיף יותר, ובעיקר למצב הביטחוני והפוליטי שאליו נקלענו. מושגים כמו "הכתובת על הקיר", "בדק בית" - כולם קשורים בדרך זו או אחרת לחשבון נפש.
תחושת הלב הקולקטיבית צועקת שהמוקד הוא בחיפוף. החיפוף - אותו יסוד מתפשר, מתעלם, שרלטני, מרושל, עיוור ושחצן. כולנו לקינו בו, איש במקומו ובדרכו. בשתיקותינו מול העוולות שמייצרת החברה שסביבנו. מדינת ישראל בנתה התנחלויות ואמרה שיהיה בסדר, חתמה על הסכמי אוסלו ואמרה שיהיה בסדר. והנה רועדות הרצפות גם בבית הימין, וגם בבית השמאל.
מימין, בשל ההתנחלויות שנותרו אזור מעורפל ובעייתי, מחוץ לתחום המדינה ביותר ממובן אחד, שלא הצליחו להיות בקונסנזוס כגילה וכגבעת-זאב, שלא איכלסו מיליונים כפי שחלמו, שפריסתן מסובכת וקשה להגנה. ומשמאל, בשל ההסכמים שביקשו להביא שלום והביאו מלחמה. שנועדו לקדם מזרח תיכון חדש, ויצא להם עתיק ופרימיטיבי. "ויקוו למשפט והנה משפח, צדקה – והנה צעקה", אומר ישעיהו במשל הכרם שלו .
כולנו רצינו לעשות אך טוב, ויצא לנו ההפך. חיפפנו. את הפרצות בקירות טייחנו, "בנינו קיר, וטחנו אותו בתפל", כפי שאמר נביא אחר, ותגיד בוודאי גם ועדת החקירה שתקום בקרוב. לאן נוליך את המסקנות? האם נקיש בעזרתן על דלתותינו הפרטיות, או ששוב תהא זו דפיקה מחרישת אוזניים על לבו של הזולת?
לא די בבכי, גם לא בחשבון הנפש הרטרואקטיבי. אנחנו נקראים להסתכל קדימה.
נביא טוב לא מסתפק בהריסת מבני מחשבה רעועים, אלא מצביע על כיוונים חדשים ונועזים, על הדרך שבה ניתן לבנות על חורבות הקיים בניין שיסודותיו יציבים, שבוניו עושים במלאכה מתוך שותפות ועבודת צוות, ואשר על תוכנית המתאר שלו יש הסכמה רחבה ומובנת מאליה.
העיתון שקרא לאסון בורסאי "חתונת דמים", טעה. הוא ביקש כותרת דרמטית, מהירה וזולה, בלי לחשוב על הזוג שייאלץ לשאת את חותמה הצורב, הפטאלי. לזוג מאולמי ורסאי, ולכולנו, הייתי מאחלת שלא נשקע בפטאליות ההרסנית הזו. שנשכיל למצוא את הכוח להפוך את הכאב למנוף של תיקון וריפוי. הלוואי שזה יהיה הזיכרון שיספרו אסף וקרן לילדיהם ולנכדיהם – איך הולידה ההתמוטטות בניין מתוקן. איך בישר האסון הגדול שקרה להם ולכולנו את תחילתה של תקופה חדשה.