אסי דרור: "דבר לא יקל עלי. דבר לא ירפא אותי"

יום אחרי אסון ורסאי עבר החתן, אסי דרור, ממיטה למיטה וביקש סליחה מהפצועים. את זמנו הוא מעביר בין אשתו קרן הסובלת מכאבים, לבין אמו ואחיו הפצועים. דרור: "אין לי שריטות, אבל אני מותש ושבור. רציתי לעשות את האירוע הכי מדהים בעולם - ותראו מה קרה לי בגלל תאוות בצע של אנשים"

עשר בלילה. אסי דרור, שכל המדינה מכירה אותו כ"החתן", חוזר למשמרת הלילית שלו ב"הדסה", נצמד למיטה של כלתו קרן ונערך להעביר שם את הלילה. חבריו ובני משפחתו מודאגים מהשקט הנפשי שלו, המחביא סערה גדולה. הם היו רוצים לשמור עליו מכל משמר, בעיקר מפני הצער של עצמו, אבל הם כולם מוכים וחבולים. אסי עובר את זה כמעט לבד.

חמישה ימים אחרי האסון הוא עדיין מרחף באותו סיוט. הזמן לא מרפא. שום דבר לא נעשה קל, רק קשה יותר. אפילו ועדת החקירה ממלכתית שמינה אתמול (יום ג') ראש הממשלה, לא מהווה נחמה. "אני לא מרגיש צורך להודות לאף אחד, גם לא לראש הממשלה, על מינוי ועדת החקירה", אומר אסי דרור ברגעים הנדירים בהם הוא מרשה לעצמו לזוז ממיטתה של רעייתו קרן. זה לא קורה הרבה. קרן, מתענה מכאבים בגלל שברים באגן, לא מוותרת על נוכחותו. "אני רוצה אותו לידי", היא אומרת שוב ושוב, "רק אותו". אז אסי נשאר קרוב אליה, ורק כאשר היא שוקעת בנמנום קל הוא טס הביתה לרגע. "אני לא זז מפה, אני לא יכול לעזוב אותה. יש לה כאבים איומים. יעברו ימים עד שנראה אותה מחוץ למקום הזה".

מי שחשוב באמת נמצא לידו, או בבית הקברות. "הלכתי לשתי הלוויות", סיפר, "למרות שהרבנים אסרו עלי. הרגשתי שאני לא יכול אחרת, שאני חייב ללכת".

כל האירועים שמתרחשים מחוץ לבועה של המחלקה האורתופדית נראים לאסי כמו ספיחים זניחים של חלום הבלהות שלו: מעצרם של כל אנשי המקצוע הקשורים לתכנון האולם, שקבר נפשות כה רבות היקרות לו, מסיבות עיתונאים, ועדה ממלכתית, מיליוני מלים בתקשורת. אבל זה שייך לעולם אחר. בעולם שלו אין ימים ואין לילות, רק אותו מסלול בין בית החולים "הדסה" לבית החולים "שערי צדק", שם מאושפזים אמו ואחיו. "את כל מה שהיה לי ממילא הפסדתי, ושום דבר כבר לא ניתן להשיב לי. דבר לא יקל עלי. דבר לא ירפא אותי. הכאב הגדול הוא שלי. אומרים שזה אסון לאומי? בשבילי זה לא אסון לאומי אלא אסון פרטי. איבדתי קרובים ודודים וחברים - את היקרים לי מכול. ואם מחפשים קורבנות בסיפור, אז גם קרן ואני קורבנות".

למחרת האסון הלך אסי לבקר את כל פצועי האסון. מיטה אחר מיטה הוא עבר, וביקש סליחה. כמעט מכל אחד שמע שהוא לא צריך להתנצל. "חיבקתי אותו ואמרתי לו שזה הגורל שלנו", סיפרה אתמול אדלה צמח, שאמה ואחותה נפצעו קשה באסון, "אבל אסי לא מסוגל לוותר לעצמו".

"אני מוכה אשמה, ולא יעזרו כל ההסברים הפסיכולוגיים שמנסים עכשיו למכור לי. כולם אומרים לי 'אתה לא אשם', אבל אני אמרתי להם לבוא לחתונה הזו. בעצמי עברתי מבית לבית, ובמו ידי חילקתי את ההזמנות. רציתי לראות שם את כולם. אני יודע שאני לא צריך להרגיש אחראי - אבל כך אני מרגיש".

כמי שעבר טראומה כה קשה, הוא מתנסח בבהירות ובשליטה עצמית יוצאת דופן. הוא רק בן 24. גבוה, חזק וכמעט ללא חבלות. "אין לי שריטות, אבל אני מותש ושבור. רציתי לעשות את האירוע הכי מדהים בעולם, ותראו מה קרה לי בגלל תאוות בצע של אנשים".

אסור לטעות. השקט העצור שלו זמני בלבד. עניינים בוערים וכואבים הרבה יותר זועקים לתשומת לבו. אבל הוא מלא כעס. אצל כל בני המשפחה אצור זעם גדול, שמתחיל להתפרץ רק עכשיו. "כן, אני כועס, כן, אני זועם", אומר אביו של אסי, ציון דרור, שיושב בכיסא גלגלים עם רגל מגובסת. "אלה שאחראים לבנייה הזו ולאולם הזה נהגו באנשים כמו בכלבים וחתולים, לא כמו בבני אדם. בינתיים אני נותן אמון בוועדת החקירה אבל אם יתברר לי שהפושעים לא ייענשו, אני אעשה להם ועדה באופן אישי. אני אתאושש מהפציעה שלי ואני אטפל בהם. גם אם אצטרך לשבת 20 שנה בכלא. בשביל כסף האנשים האלה גמרו אותנו".

ציון מתאבל על אשת אחיו ושני בניהם שנהרגו, ועל כל החברים והקרובים שקיפדו את חייהם בלילה שאמור היה להיות כל כך מאושר.

אביה של קרן, ששוכב פצוע ליד בתו, עדיין מתקשה לעכל, משחזר את האסונות שפקדו אותו בשנים האחרונות: בנו הקטן שמת ממחלה קשה, תאונת דרכים שממנה ניצלו הוא ואשתו בנס, ועכשיו "ורסאי". "במה חטאתי? במה פשעתי?" הוא שואל את חבריו.

אסי לא צריך ועדת חקירה ממלכתית שתגלה לו את מה שהוא משוכנע שהוא כבר יודע, שזרעי האסון טמונים בתאוות הבצע של כל מי שהיתה לו יד במקום המקולל הזה. "הכל בסיפור הזה הוא כסף. השחיתות הגדולה היא של כל האנשים שעשו כסף על הגב שלי. זה מה שהורג אותי, שהסיפור הזה הוא סיפור של כסף".