מאמר זה מתייחס לשמאל הציוני בלבד. כן, עדיין יש אבחנה כזו. בכוונה לא הוספתי את המושגים "דמוקרטי" או "ליברלי", שעניינם מעבר לתחומי מאמר זה. גם המונח המצומצם הזה, "שמאל ציוני", נמצא זה שנים בסימן שאלה, ואת סימן השאלה אמורים להציב בראש וראשונה אלה שמגדירים את עצמם כשמאל ציוני. האם קיימת בישראל תנועה פוליטית שאפשר באמת ובתמים, משמע בלי צביעות והונאה עצמית, להגדירה כשמאל ציוני?
על מנת לבחון שאלה זו די בכך שנעקוב אחר התהליכים החברתיים-כלכליים רבי השנים, מגמתם, תוצאותיהם והתחזית לעתיד הקרוב, ונגיע למסקנה שאדם שמגדיר את עצמו כציוני וכאיש שמאל חייב להרגיש מצוקה, ויש לכך סיבות רבות.
למרות העלייה המתמדת ברמת החיים, יותר ויותר משפחות גולשות אל מתחת לקו העוני; הפער בשכר ובהכנסה הולך ומתרחב; האבטלה גבוהה והממשלה, ללא כל אבחנה פוליטית, אדישה לחלוטין למצוקת משפחות אלה. מספר הולך וגדל של צעירים אינו מוצא את מקומו במדינת היהודים, ומניין החיים מחוץ למדינת ישראל מגיע על פי ההערכה לכ-15% מכלל אזרחי המדינה. הכרסום בזהות הציונית אינו מאפיין את השוליים החברתיים בלבד, והוא נוגע גם ב"מיטב הנוער", בלי קשר לשיוך פוליטי.
יהודים צעירים רבים בעולם מעדיפים להגר ממדינות מצוקה לארה"ב ולאירופה, וכוח המשיכה של ישראל הולך ופוחת. כל זאת בשעה שהנושא הדמוגרפי מהווה גורם מרכזי בשאלת הקיום שלנו כאן. יתרונם החזוי של הערבים בקצב הריבוי מחזק בקרבם את הזרם הפוליטי המתנגד לפיוס של אמת, והמאמין כי הריבוי הטבעי הגבוה ומשטרה הדמוקרטי של ישראל יאפשרו לשנות את אופייה הלאומי של ישראל, כלומר להגיע לפלסטיניזציה של ישראל. מכך עולה שככל שכוח המשיכה של הציונות הנשען על החברה היהודית בישראל הולך ומצטמצם - מצטמק גם הסיכוי לשלום של אמת במרחב בכלל ועם הפלסטינים בפרט.
דרך אחרת לשלום
תהליך ירידת איכות החיים בישראל עשוי להשפיע על הסיכוי ליחסי שלום ושכנות טובה באזור, הרבה יותר משאלת ההתנחלויות או שאלת הגבולות בינינו לבין שכנותינו, לרבות ישות פלסטינית מדינית כזאת או אחרת.
אין זה סוד שמאז מלחמת ששת הימים העתיק השמאל הציוני את עיקר עשייתו הפוליטית ממאבק על ערכים חברתיים וציוניים למאבק למען השלום, שמשמעו הקמת מדינה פלסטינית. השיא כמובן היה בהסכם אוסלו, וגולת הכותרת שלו ההצעות מרחיקות הלכת של אהוד ברק, שנועדו להביא לפיוס היסטורי, ול"סיום מוחלט של הסכסוך בן מאה השנים". היום, כאשר הסכם אוסלו והבאים אחריו ביססו הלכה למעשה את "הרשות הפלסטינית לטרור ושחיתות"; היום, כאשר השד של זכות השיבה יצא מהבקבוק, אין מנוס מחשבון נפש עמוק בשמאל הציוני. מול חזון אוסלו יש למצוא דרך אחרת לביסוס יחסי שלום ושכנות טובה, דרך איטית יותר אבל יציבה יותר, דרך המתבססת על זיהוי ושילוב של אינטרסים משותפים, ולא על הסכמים חוזיים.
ומה שחשוב יותר - העתקת עיקר תשומת הלב הלאומית אל שינוי המגמות החברתיות כלכליות בחברה הישראלית, וחזרה אל המאבק על איכות החיים כאן.
ההנהגה הפוליטית של השמאל הציוני נושאת באחריות למצב הקיים לא פחות ואולי אף
יותר מההנהגה של הימין הציוני, ויש להחליפה לאלתר, כחלק מהותי מחשבון הנפש. אחרת, בתוך שנים ספורות לא יהיו בנוף הפוליטי הישראלי לא שמאל ולא ציונות, ובעתיד הרחוק יותר אולי גם לא מדינת היהודים.