עצובה, מתרגשת, מביטה קדימה

אילנה דיין עומדת, כנראה, בפני סיום שמונה שנות "עובדה". עוד עונה נשוב? לא בטוח

אילנה דיין עומדת בפני סיום העונה השמינית של "עובדה", התכנית הוותיקה ביותר בערוץ 2. בתכנית שתשודר הערב (ב') יובא סיפורם של לוחמי יחידת "דובדבן", אליהם התלוותה דיין בשבועות האחרונים. מצלמות התכנית נכנסו לתוך היחידה לראשונה מאז אסון עסירה-א-שימליה, שם נהרגו שלושה מלוחמי היחידה מאש חבריהם. אלא שה"עוד דקה נשוב" של היום, עשויים להיות האחרונים אי-פעם. במסגרת "עובדה", בכל אופן.

דיין תכננה לסיים השנה את הגשת התכנית ולשמש כראש מערכת החדשות של קבוצת "חדשות ישראל" שהתמודדה במכרז להפעלת ערוץ החדשות הייעודי, אלא שהקבוצה הפסידה במכרז. כעת, מתנהל קרב בערכאות המשפטיות שבסופו יוכרע איזו קבוצה תקבל את הזיכיון (ראו תחת "ידיעות נוספות").

 

- האם זו התכנית האחרונה לעונה או התכנית האחרונה בכלל?

 

אין לדעת. העניינים כרגע לא ברורים לאף אחד בגלל ההליך המשפטי שערוץ החדשות נתון בו. יש לי דיאלוג עם "טלעד", אבל אני מחכה לדעת מה יקרה ואז אחליט.

 

- אילו גלגולים עברה התכנית בשנותיה? מה היו השלבים העיקריים?

 

זה סיפור ארוך, כמו כל תכנית טלוויזיה. כמו כל פרוייקט שמשקיעים בו הרבה מחשבה וכישרון, משתדלים שהכיוון הכללי יהיה כלפי מעלה. לא היו שינויים דרמטיים. אם אפשר לדבר על תהליך, למדנו איך להרחיק את הגבול של היכולת הטלוויזיונית. הבנו כיצד "ללמד" נושאים כבדים או קשים מבחינה ויזואלית, להתמסר לטלוויזיה. היו גם נקודות בהן פחות הצלחנו - לא היו תחקירים מהדהדים שהפילו ממשלות. לא נולד אצלנו מוטי גילת, אבל היינו באוויר רק שמונה שנים. אני מאמינה שגם למוטי גילת לקח זמן, יותר משמונה שנים.

 

- מהם ההשגים הגדולים של "עובדה"?

 

מבחינה נקודתית – היה סקופ שהדהד בגלל חשיבותו – הרב שמגייר בכסף. זה היה הישג עיתונאי וטלוויזיוני מפני שראו אותו סופר את הכסף מול המצלמה. אני גם גאה בתכנית ששידרנו על חטיפת ילדי תימן כי הייתה בה תזה – נקטנו עמדה ברורה ונימקנו אותה, וזה נאמר במיינסטרים של התקשורת הישראלית. זו הייתה תכנית שאני גאה בה גם מההיבט החברתי. היו, כמובן, עוד השגים שנגעו ללבי – הראיון הראשון עם פרס אחרי רצח רבין, ראיון חשוב ומרגש. היה גם את קורט בכר, קצין האס.אס שלא רצה לדבר ונסעתי עד אליו לגרמניה כשלא היה ברור אם יסכים להתראיין. בסופו של דבר שכנעתי אותו לתת את הגרסה שלו לאחת הפרשיות שרודפות אותנו עד היום, כישראלים המתעסקים בשואה.

נקודת שיא מבחינתי האישית היו יומיים במוצב כרכום עם חיילי נח"ל, כאשר היום שאחרי היה יום הנסיגה, אבל אז עוד לא ידענו את זה. היו גם את התחקירים על "מאכרים" במכוני רישוי ועל סחר בכליות. החשיבות הייתה בגלל הכניסה לקרביים של הכנופיה שעשתה את זה. ועוד שתי כתבות על פרשת מנבר ופרשת משעל.

 

- מה היית רוצה שיזכרו מ"עובדה" בעוד עשר שנים?

 

אני רוצה שיזכרו שניסינו לעשות את הדברים אחרת – עם השקעה רבה בתחקיר, בבימוי, בצילום ובהגשה. לדוגמא, הסרט של רונית וייס-מוסקוביץ' על פועלים רומנים, כשרק התחילו לדבר על התופעה בארץ. היא נסעה לכפר בקרפטים שהתרוקן מכוח הגברא שלו וליוותה אותם לארץ. הסרט הציג את הקונטקסט ואת ההיסטוריה של התהליך – לא רק באמצעות דיונים מלומדים באולפן – אלא הראה את זה קורה.

 

- אילו שגיאות עשיתם?

 

אתה חושב שאתה מנער סטיגמה ואתה מנציח. לעיתים אתה מתחפר בסיפור כך שהתופעה החברתית שרצית להעביר נעלמת ולא מורגשת. חוץ מזה, היו כמה טעויות שאני עשיתי והתנצלתי עליהן.

 

- בסיומן של שמונה שנים, איך התחושה בימים האחרונים של "עובדה"?

 

הימים האחרונים היו נורא מוזרים. היינו צוחקים בינינו לבין עצמנו "זה שוט אחרון של צילומי חוץ", "זו משמרת עריכה אחרונה בחדר הזה". אלו היו השנים הכי חשובות בקריירה שלי, שנים שהגדירו אותי כעיתונאית. כל פריים בתכנית מזוהה איתי. אני קשורה לתכנית כמו ילד שנולד לך. אני אוהבת את האנשים שעשו איתי את התכנית ואת האנשים שאפשרו את עשייתה – זה לא פחות חשוב. זה קצת עצוב.

 

- את עצובה?

 

כן, קצת. אבל גם מתרגשת ומביטה קדימה בתקווה. אבל יהיה בסדר, אתה יודע, יהיה בסדר.